שלחנו את דוד הירשפלד לבחור את הבר השכונתי שעושה לו נעים. מאז שאיתר את ה-Dive-Bar האולטימטיבי הוא לא מפסיק לשחרר פרומונים...
דוד הירשפלדמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
שלחנו את דוד הירשפלד לבחור את הבר השכונתי שעושה לו נעים. מאז שאיתר את ה-Dive-Bar האולטימטיבי הוא לא מפסיק לשחרר פרומונים...
זה היה יום מוזר בהיסטוריה כשאלוהים החליט להגדיר ברים. Dive זה מקום ליפול בו. מקום להרגיש בבית. Dive זה הבר השכונתי מהסרטים. שם הברמן מכיר אותך ואם לא, אז לפחות מכבד אותך.
עם Faithless כפסקול מושך והנאה כפרומון עיקרי באוויר.
זה לא סתם שהמקום מתנהל בקצב נכון (צילומים: ערן אלסטר, יח"צ) זה לא סתם שהמקום מתנהל בקצב נכון (צילומים: ערן אלסטר, יח"צ)
ברמן חייכן וכריזמטי בשם שאולי מארח ושובה לבבות ציניקנים. אחד כזה שאנשי הבילוי מסביבו שותים את הכוס שהונחה לפניהם בטעות. ג׳אספר זה העם פוגש את הכיף עם סגנון. אם הייתי צריך לבחור Dive-Bar בחיים האלו - ג׳אספר היה עונה על כל הצרכים. פעמיים. יש אוכל ברים טעים, כך לפחות נראה. הפיצה שטעמתי היתה תענוג. יש אירוח מופתי של הברמן הנמצא בשליטה מלאה על כל האורחים, גם כשהוא עצמו כבר בלב הבילוי המשכר.
בהסתכלות על הסצנה זה נראה כאילו כולם היום צריכים להיות בעניין של קוקטיילים. בכל בר שיושבים בו יש את הציוד המוכר מול העיניים. יש את כלי ההגשה. יש את פלצנות האנטי-בירה וצ׳ייסר. למעשה, לרוב אין כוסות נורמליות של צ׳ייסר.
כאן זה אחרת. כאן יש גם קוקטיילים. אני אישית, וכאן אחשוף סוד אפל, שתיתי, שותה ואשתה בהנאה מרובה ולעד! קרלסברג. זה טעים, זה קר, זה חלק וזה מרגיש כמו הבית. כאן יש את זה אפילו בכוס נעימה למגע שמרגיש טוב להחזיק. יותר מהכל זה גם מגיע עם צ׳ייסר בכוס נורמלית. כזאת שאפשר לתת אתה צליל של מכה על הבר בלי לחשוש משבר.
אם כבר מסתכלים על תרבות הברים ומיונם לקטגוריות אז צריך לדבר על דיוק באווירה. לפעמים מרגיש שיותר מדי מקומות מנסים לקלוע לכל סוגי הקהלים כאחד. יש סט-אפ יפה ואוכל חמוד, אבל אין משקאות שתומכים. יש משקאות מצוינים, אבל האוכל לא תואם את האווירה. יש המבורגר בסדר, אבל הגולדסטאר בלי גזים.
וכמובן הפקטור החשוב ביותר - מוזיקה. כשמגיעים היום לבר אפשר די מהר לדעת כמעט הכל על סגנון המזון והדרינקים לפי הפסקול המתנגן. בתרבות ה-dive זה לרוב לא ככה. אצלנו בבר מסוג זה הברמן הוא גם המתקלט והלקוח הוא קורבן לטעמו המוזיקלי האקלקטי שלפעמים הוא גרוע להחריד. עיקר הבעיה נעוץ בכך שהרבה מהברמנים בימינו לא יודעים עדיין לקרוא אווירה ובמקום להעביר את הלקוח חוויה של בילוי, הם מנסים לבלות בעצמם ושמים את השיר שהכי בא להם טוב לעבוד אתו.
השעה ארבע לפנות בוקר. במקום נמצאים רק יושבי הבר פלוס בחורה אחת שרוקדת בצד. יש עוד גרושה שהחליטה לנסות לרקוד על הבר. פתאום הבחנה משמחת. לא סתם שהמקום מתנהל בקצב נכון. ליד המטבח, שם מאחורי בר העץ היפה, עומד לו בחור עם שפם ואוזניות ומייצר אווירה נהדרת שלוקחת את הצוות והלקוחות כאחד לריקוד משמח אל עבר השעות הקטנות אף יותר של הלילה.
ואז יוצאים מחשכת הלילה לעבר אור היום. שבע בבוקר. דיזנגוף ריק. אוטובוס שרגיל לקחת את הזמן בדרכו דוהר לעבר תחנות לא מאוישות בדרך לביתי בפלורנטין המרוחקת. במקומות בילוי חדשים מחפשים בעיקר את המציאות השונה שנוצרת עם החוויה. כאן זה אחרי. מהחושך המתנגן בבר נטול החלונות יוצאים לעולם החיצון, אל אור יום שישי שעדיין ישן בעצמו והעולם ביחד עם הבליין נולד מחדש.
ועכשיו קצת פרטים על המקום עצמו ולא רק על החוויה שעברתי במפתיע. הג׳אספר הוקם לפני כשנה וחצי על-ידי שני בליינים "מקצועיים" מהמעלה הראשונה של אמנות הבילוי. צחי בן-עמרם שהביא את בשורת מועדוני האלקטרו לירושלים עם המערה האגדית ה״גותהם״ שאירחה את המסיבות הקשוחות והנהדרות ביותר שמרכז ירושלים ידעה. ואסף ״שופי״ ביר, בליין וברמן עתיק וותיק בסצנה התל-אביבית שהסתובב בין תל-אביב לאיטליה ואמריקה ולמד את רזי הבילוי מא׳ עד ת׳.
הג׳אספר הוקם כבר קוקטיילים נטול פוזה. מקום בו דיוק של משקה הוא ראשון במעלה, ישר אחרי תרבות האירוח. וכך גם נחווה הערב. זה לא סתם שנכנסים למקום ומרגישים בטוחים בכל הזמנה שמבקשים. מיקומו בפסאז׳ אלמוני בדיזנגוף, דרך ויטרינה מודפסת שמזכירה את מועדוני ההימורים של ברלין, תורם לאווירה המייחדת את המקום, ברצון לייצר מציאות נפרדת ולנתק את הקהל הקבוע והמזדמן מהעולם החיצון המוכר ומבילוי בר רגיל.
זה לא רק מפגש בין בר שכונתי לקוקטייל. זה לא רק מאורה לרקדנים. הג׳אספר בסופו של יום הוא מפלט לכל סוג של בליין ושתיין מסתובב. והוא פתוח לפחות עד חמש בבוקר!
ג'אספר בר. דיזנגוף 190, תל-אביב 052-851-5574
