וירושלים... / חלק א'

כבכל עליה לרגל, גם הפעם המסע מתחיל בהיערכות פיזית אך לא פחות מכך, נפשית. במיוחד עבור ירושלמי בעבר שהוא תל-אביבי בהווה. מי אמר שקל להיות שליח סנהדרינק בתפוצות. דוד הירשפלד עושה את ירושלים

היה זה רק אחרי שחברי המועצה הסכימו בחיוך לשלוח את החתול לשמור על השמנת בירושלים, כשיחידת הבליינים הראשונה של סנהדרינק החלה להתגבש. ואני, כוח החלוץ שספג את ההנחתה, מיהרתי לשפצר את הפק"ל והתכוננתי לצאת לדרך. לא קל...

הפלסטיות של המקום מהדהדת בטעמים. מנזה (צילומים: אפרת ליכטנשטט, יח"צ) ירושלים היא לא רק עיר עבור אלו שנולדו בה, כמוני. היא מעין אורגניזם חי. היא בעלת זיכרון חוויתי משותף ומרבית הדברים שמתרחשים בה מועברים הלאה, גם לאלו שלא נכחו בה באותו הרגע. זה לא מקרי שרוב הירושלמים מכירים זה את זה בפנים גם אם מעולם לא החליפו מילה. יש להם מעין בסיס ראשוני של הרגשה משותפת. מעין מנטליות זהה שמוחקת את הגדרת הימין והשמאל והזהות הדתית. הכבוד הערבי המפורסם הוא שם גנאי שניתן לכל אחד שנולד בעיר הזאת, ללא הבדל מגזר. חוכמת הכורדים של מחנה יהודה היא דבר המועבר הלאה לא רק לנכדים, אלא לכל בני כיתתם ודורם. זו עיר שבה פרלמנט אחד מכיל בסטיונר, נהג מונית עבריין, שוטר ופרופסור וכולם באותו הרגע הם רק ירושלמים. את הכתבה הגדולה על ירושלים החלטתי לכתוב אחרי שלא הצלחתי לכתוב אייטם קצר על סבב ברים בעיר. משהו גרם לי לא לרצות לקשר את ירושלים רק לבילוי או לאלכוהול. יש בה מן נפח תרבותי שהוא המעצב את הזמן בירושלים ואת הבילוי בה ועליו בעצם צריכה להיות מושתתת הכתבה. יד ביד עם גיורא ישראל, בליין ירושלמי משכבר ושותף לדבר עבירה בכמעט כל מסיבה טובה שהיתה אי אז, החלטנו לעלות לירושלים, חזרה לזיכרונות הילדות, ולראות מה השתנה. את ההכנה הפיזית והרוחנית עשיתי אני בבית התל-אביבי. ה"שישקו". המקום היחיד שמנטרל את היומרה התל-אביבית מספיק בשביל לצאת לירושלים בעודך נטול השוואה לטריטוריות לא ידועות. כמעט בכל פעם שאני עולה לירושלים מגיע השלב ההוא - עם החלון הפתוח, שבו מתחיל פתאום הריח של הצמחייה ההררית הירוקה לעקצץ באף ולצעוק לי בית. תופעה די מוזרה משום שאת רוב חיי בירושלים הקדשתי להליכה ברחובות העיר ואהבתי לטייל רק במקומות סלולים היטב, נטולי סלעים ומצוקים. בירושלים המתחדשת יש יותר ממקום אחד שנפתח זה מקרוב. העניין הוא שהתרבות שם היא כמעגל סגור ובכל פעם מדברים רק על מקום אחד. בעיר הזאת מותר לנסות בכל פעם רק משהו אחד חדש. זה קצת מפתיע, משום שהבילוי הירושלמי הקלאסי הוא סבב ברים. העניין הזה שכל חיי הלילה, למעט כמה מועדונים שממוקמים באותו אזור, הפך סצנה שלמה לתנועה סיבובית. הדבר היחידי שלא נקבע הוא לאיזה כיוון יתנהל הסיבוב בסוף השבוע - עם או נגד כיוון השעון. כשהייתי ילד לא היו בעיר כמעט מקומות חדשים. את מועד הפתיחה שלהם ידענו תמיד מראש ולכולנו יצא להיכנס אליהם בזמן השיפוץ, להציץ ולטעום. זה רק במסעדות של ממש שאתה לא נכנס לחוות את מערכת הסאונד מראש או את ברז הבירה שהוא, אגב, הדבר הראשון שעובד בכל שיפוץ ירושלמי. בחיי התל-אביביים - אני קצת נחרד לכתוב את המשפט הזה וכרגע עובר משבר זהות בגללו - אני שומע על מקומות חדשים שנפתחים בעיר הקודש רק בדיליי ארוך. יצא כבר שרציתי לנסות מקום חדש שהספיק להיסגר טרם הגעתי. בימים האחרונים עולים כל הזמן אזכורים למקומות שלא שמעתי עליהם, אם כי על יוצריהם ועבודתם שמעתי רבות ואת חלקם אף הכרתי עמוקות, יחסית לבליין. כזאת היא "המנזה", מסעדתו החדשה של תומר קיסר ושותפיו הממוקמת בפינה של רחוב בצלאל הקטן, ממש בצמוד לקפה בצלאל הנהדר. כאן ארחיב לרגע. חייב. תומר קיסר הוא אחד משליטי המבוך. האדם שעומד, ולא בריש גלי, מאחורי רוב הסצנה הירושלמית הלא מחתרתית והמהנה ככלל. הבנאדם שהביא לנו את הבר המיתולוגי "הגולה", את "החדר וחצי" השכן והמפנק ואת "ארבע ועשרים" החדש שפועל כבסיס הדי.ג׳ייז בעיר. תומר עצמו תרם ועזר רבות למקומות הבילוי בעיר במשך שנים באמצעות אספקת הברים והאלכוהול לרוב מסיבות הטבע ובכלל המסיבות הספונטניות של ירושלים. לכן, כשאדם כזה פותח מסעדה, אני שש לרוץ ולטעום מהי בשורת הבילוי החדשה שלו. המנזה, בראסרי מעוצב למופת מביא את בשורת האיכות לעומת המחיר לקהל החילוני ומתהדר בתפריט הרצה מעניין מאוד. עם זאת, לא באוכל עסקינן במועצת השתיינים הגדולה אלא בנוזל היקר והמענג שמגיע אתו.

אני חושב שמה שהצית את הדמיון לכתוב על ירושלים הוא בעצם תמונה של קוקטייל שמוגש בתוך צנצנת עם ידית. מעין הומור שמבחינתי משלב את הצורך בצורת הגשה ייחודית והסנוביות הירושלמית על כל תרבות ההגשה המהודרת מדי שיש בברי קוקטיילים בארצנו. אני חושב שביום שאראה כוס טיקי במסעדה בירושלים אחווה את התקף הלב הראשון שלי. המסעדה עצמה נראית, ולא סתם, כמקום שיצא מספר שרטוט של סטודנט בצלאל מוכשר ביותר. היא עוצבה על-ידי שרון סיטון מ״סטודיו מקומי״ שאחראי על עיצובן של המסעדות היפות ביותר בירושלים. אני בטוח שעיצוב המסעדה לקח חלק פעיל בחוויה שעברתי. הצורה שבה הספה היפה בצבע טורקיז בוהק התחברה עם האדום של הקוקטייל - מחווה לבלאדי מרי ששתיתי, ואיך שקיר המראות המבריק שבר את המבנה בדיוק כמו המתיקות העזה מדי של קוקטייל הקלובר קלאב שהזמנו, גרמו לי להבין את זה. הפלסטיות של המקום מהדהדת בטעמים. אמנם מתוק מדי ותרופתי אבל שני יושבי השולחן הירושלמים מיד זיהו את הטעם שלו כסוכריה בצורת דובדבן שהורינו היו קונים לנו בילדותנו בדרך לבית-המרקחת אחרי ביקור אצל הרופא. היושב השלישי לשולחן סירב לראות את הרומנטיות שבקוקטייל ופשוט זנח אותו ועבר למיץ העגבניות שישב מולי. וקצת בנושא הקוקטייל הספציפי. מחווה לקוקטייל זה מעשה יפה. מחווה של תרבות אמיתית. אלא שצריך לזכור שבבלאדי מרי יש עניין של טקסטורה וכמות. בלאדי מרי הוא לא סתם מיץ עגבניות והוא לא סתם סמיך, הוא ארוחת בוקר של שתיינים ובכוונה הוא כזה. המחוות בעולם לקוקטייל הזה הן אין-סופיות והתאוצה הנצברת סביבו בארצנו היא חסרת מעצורים ולכן כדאי לעשות כאן סדר. בלאדי מרי אמור להגיע עם אלמנט ירוק וריחני שמנציח טריות. סמיך לפחות כמו רסק עגבניות טבעי של סבתא תימניה. והוא צריך להכיל אזכורים של עשן או יישון או כל דבר שמתחבר לסטייק ובשר. והכי חשוב - הוא צריך לעקוץ. ואלו הם החוקים: 1. סמיכות, 2. חריפות, 3. אלכוהול, 4. רעננות ירוקה (תפקיד הסלרי), 5. דוק של טעם מעושן (וורצ'סטרשייר). מכאן המשחק מתחיל. וטוב ששיחקו אותו. המשקה שהוגש לנו במנזה ונבחר על-ידי המלצר היה מחווה מפורשת לבלאדי הקלאסי וככזה הוא היה מושלם. עבר סינון, קיבל רכות ואווריריות עם טעם מלא של עגבנייה טרייה ועקצוץ בגרון עם הבנה לקיום אלכוהולי. קוקטייל היה כל-כך נכון שהוא ליווה מצוין את האוכל. בינינו, אם היה סמיך יותר שאר הערב המתוכנן לא היה מתרחש. כירושלמים בתוך תהליך, הרגע שבו הבנו שנגמר המומנטום והמקום כבר סיים את תפקידו עבורנו הערב, היה גם הרגע שבו שילמנו והמשכנו במסע. המשך יבוא... מנזה. בצלאל 10, ירושלים