כותבי הסנהדרינק מכים על חטא ומבקשים מחילה. והפעם: מירה איתן מתנצלת בפני לקוח קבוע שישב אצלה על הבר לפני שנים רבות

לכל בר יש את ה'קבועים' שלו. לפני שנים רבות, כשעדיין עבדתי כמוזגת בבר צפוני, היה לי אחד כזה שטורד את מצפוני עד היום. בחור גדל מידה, שהיה נוהג להגיע לפחות חמש פעמים בשבוע. יושב על כיסא קבוע בצד הבר, שותק רוב הזמן ומזמין בזה אחר זה חצאי בירות כאילו אין מחר. ואז יום אחד, בתקופה של פיגועים בארץ, הבחור פתח את פיו והתחיל לדבר, ומאז... אי אפשר היה להשתיק אותו. זה התחיל ככה: "אז מה, המצב קשה, אה?"

סליחה בחור גדול "כן, מה לעשות, זמנים קשים, אבל נתאושש, כרגיל", עונה האופי האופטימי שלי. והוא בשלו "אז מה, יש ירידה בעבודה, אה?", "כן, קצת, כמו שאתה רואה" אני עונה בקצרה. "איך המצב בשאר הארץ, גם ירידה משמעותית?" הוא לא מרפה, ואני מתחילה להתגעגע לשקט שהיה פה קודם. "צריך סבלנות, מה לעשות?" אני מנסה לסיים. אבל הוא גוחן לעברי ומתיז מבין שיניו, "מלחמה, רק זה יעזור!", "מלחמה עם מי?" לא יכולתי שלא להתעניין. "עם עירק", הוא אומר בטון החלטי. "אולי נשאיר את זה לאמריקאים?", אני מנסה, "לא, אי אפשר לסמוך עליהם". וכך זה חוזר אחריו יום יום, בדיוק אותה שיחה מעייפת, כמו מנטרה מעצבנת. יום אחד הבחור מגיע, "המצב גרוע, אה מירה?" שוב! זה לא עומד להיגמר!! "יש פתרון" הוא מודיע לי באותו יום. אופס, זה מסקרן. "פצצת אטום", הוא מודיע בחגיגיות. "פצצת אטום?" אני תמהה. "כן, אין ברירה, זו הדרך היחידה לגמור עם המצב הזה, פצצת אטום. הרי יש לנו פצצת אטום, אז מה הבעיה, אחת כזו במרכז בגדד ויותר אין לנו בעיות". אני ברוב הומאניותי מנסה להזכיר לו את תוצאות השלכת פצצת האטום האחרונה והוא בשלו "אני אומר לך מירה, פצצת אטום, זו התשובה". ושוב עוברים להם כמה שבועות כשהוא מדבר רק על הפתרון הסופי. באחד הערבים מגיע פרשננו עם ידיעות ברורות יותר, "בעוד חודש תהיה מלחמה". "מה אתה אומר?" אני שואלת אותו "להוציא את המסכות מהמקלט?". "איזה מסכות? מסכות לא יעזרו לנו פה, תוך חודש פצצת אטום על עירק, יש לנו טילים גרעיניים, זה סגור. גם ככה יש פיצוץ אוכלוסין באזור הזה, זה רק יוכל לעזור לעולם", הוא פוסק בהחלטיות כיודע דבר. וכך זה המשיך. באותם ימים נהגתי לכתוב סיפורי בר במגזין. לא יכולתי שלא לכתוב את הסיפור הזה. והיו לו גם תוספות, לא ממש מחמיאות. הבעלים של הפאב, שקרא את הסיפור, השאיר במקרה את המגזין על הבר, ומי מצא אותו? נכון, פרשננו. מסתבר שטיפש הוא לא היה, ולמרות ההסוואה ששמתי על הטיפוס, הוא זיהה בעצב את הבחור בסיפור. "אז מה? כזה אידיוט אני נשמע מירה?" הוא שאל בעלבון. זה לא שהוא הפסיק לבוא לבר, ריטואל השתייה נמשך, אבל הסיפורים הפסיקו, והבחור חזר לשתוק כבעבר. זה היה טוב ורע. השגתי את השקט, מנטרות המלחמה והפצצה הפסיקו תודה לאל, אבל העלבון הוסיף להגיע אתו כל פעם, והיי... אני די משתדלת שלא לפגוע באנשים בדרך כלל. אז זו הסליחה שלי השנה - סליחה בחור גדול.