סנהדרינק בדרכים: נצרת

איפה שותים בעיר העתיקה גינס מהחבית ואיך משיגים ערק לבנוני ונדיר? עם כל הכבוד לאתרים זניחים כמו כנסיית הבשורה יש דברים שרק חכמי מועצת השתייה יודעים למפות

שאולי, האחיין האהוב שלי, הגיע לשישקו בצהרי יום שישי עם קבוצת חברים שלומדים אתו. "תכיר", הוא אמר לי, "זו לנה זהר, הבעלים של טחינה אל ארז מנצרת, וטובה ממנה אין. ביקרנו במפעל לפני שבועיים והיה מדהים". לגרור את חבורת סנהדרינק לנצרת לא היה אתגר מורכב במיוחד. קבענו עם לנה במפעל ואחר כך תכננו בירה קטנה, סיבוב בשוק ובירה גדולה. לנה הזמינה צהרים מיוחד אצל אבו אשרף בשוק (כבר בדיון המקדים ובעקבות נסיון עבר צורב התעורר חשש ממישהו שמבשל לנו במיוחד) ואחר כך קיווינו לקפה קטן והופה לכביש 6. יצאנו מתל אביב בבוקר, מוקדם כפי שסיכמנו. קיפניס במושב הנווט ורונית ורובננקו מנסים ללא הצלחה לאזן את המשקל במושב האחורי. להגיע לנצרת זה אולי לא אתגר גדול, אבל להגיע להוד השרון כדי לאסוף בדרך את חוטינר? ברור שהזין היה חייב לתקוע אותנו בפקק הכי גדול שהיה באזור השרון מאז קום המדינה. "נדמה לי שלזה התכוון הסופר התנ"כי כשכתב ערי מסכנות", העיר מישהו בעגמומיות כשנכנסנו בשערי ארץ הלעולם לא וניסינו למצוא את החור שבו נמצא מכון הכושר של החוצפן. כשזה התיישב, זורח ונינוח, במושב האחורי התאזנה סוף סוף חלוקת המשקל באוטו. מפעל הטחינה (או – מתי יעשו בירה משומשום?) באזור התעשיה של נצרת, בין סוכנויות רכב ומוסכים, נחבא אחד המפעלים הקסומים ביותר בארץ. סיפורו של המפעל החל עם אביה של לנה, שהיה מומחה בפירוק מפעלים ובשיפוץ מיכון חשמלי. כאשר נקרא לפרק את מפעל הטחינה הכושל התאהב בו והחליט שזה ייעודו וזה עתידו. העסק הקטן התברר כמסובך מהצפוי, האבא, עליו השלום, נפטר והשאיר לאלמנתו ולילדיו ירושה שאיש מהם לא היה מוכן לה. הכח הנשי במשפחה, האם ג'וליה ובתה, הפך את הגורל העגום לסיפור הצלחה יוצא דופן. הקפדה מטורפת על פרטי תהליך הייצור המסורתי ובמקביל פתיחות מסחרית, מחשבה שיווקית והמון מוטיבציה, הפכו את המפעל הקטן ליצירת מופת נוזלית.