סיירת סנהדרינק חורשת את הארץ בחיפוש אחר מזיגת הבירה המושלמת. והפעם: חאן מנולי ביפו…
יש גולדסטאר והייניקן. אין נשנוש על חשבון הבית, אבל יש חריף ממולא בבשר וזה משחק מצוין. אי-אפשר לקרוא למקום הזה חמארה, אפילו שמבחינת העיצוב ותחושת הביתיות המתקיימת בין המלצרים לסועדים אפשר להתבלבל. אני לא יודע אם זה בירות האייל ששתיתי בבוקר או שגולדסטאר פשוט משתפרת מיום ליום... (צילומים: דוד הירשפלד) היום עדיין חם. אין ישועה לסובלים, אבל מי בכלל דמיין אחרת. אוגוסט בתל-אביב והדבר הכי קרוב לבריזה ביפו זה אגזוז של אוטובוס חונה והמזגן מהגלידריה ליד שמתערבבים ויוצרים ביחד שילוב של רוח חזקה חמה ומשב קריר. "הם נכנסו בשביל חומוס, אני בשביל שליש!", הסברתי למלצרית והצעתי לה לעזור בחיבור השולחנות שלנו. "מה ליד הבירה?", שאלתי וניסיתי להבין אם יש נשנוש מסורתי שמגיע בשביל לסגור את הפינה הקטנה הפנויה בקיבתי. בימים חמים כאלו אני לא באמת יכול לאכול. הגג שלי הוא פרוסת לחם או איזה פרי גדול או שניים. המקום לא מגיש נשנוש ביחד עם המשקה, אבל סביר להניח שצלוחית חמוצים תגיע לשולחנך בכל מקרה ואם תבקש כנראה תקבל אחת בשמחה. ירוק בוהק עם פטמה מזדקרת, פלפל חריף קלוי ממולא בבשר שפשוט עשוי נהדר וממלא את השולחן בריח של על האש, רוטב של יוגורט ועגבניות ו... הבירה פשוט מתחברת. קרה יותר מהמים ומוגזת בדיוק כמו שגולדסטאר אמורה להיות, אני לא יודע אם זה בירות האייל ששתיתי בבוקר או שגולדסטאר פשוט משתפרת מיום ליום. הבר עצמו, כמו ברוב מסעדות השוק, הוא חלק שמחובר למטבח, הוא לא אזור בפני עצמו, אבל הוא כן מארח לקוחות ואפילו בכייף ובשמחה. הברזים נקיים ואיזור העבודה נקי ומסודר, הבירות יוצאות לשולחנות ולבר עם ראש קצף סמיך ויפה, הכוסות נקיות ולא חמות. הכוס ממותגת אבל מוגשת בלי שום סוג תחתית, אפילו בלי מפית! דבר שעל שולחן עץ משוח לקה יוצר את תסמונת המרפק הרטוב והיד הלחה. וביום כזה יד לחה היא יד שנואה ותחושת הרטיבות המתחברת לדביקות של חום אוגוסט היא לא מבורכת. חאן מנולי מפורסמים במנת מסבחה מהטובות בארץ. יושבי השולחן סביבי אכלו אותן בהנאה בזמן שאני לגמתי לאטי כוס שנייה של בירה וטיפה אניס שילטף את החך. כשנגמרה לי הבירה רציתי עוד שלוק והמלצרית הציעה לי בשמחה רבה שניט על חשבונה, וזאת אולי המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל בימים מיוזעים כאלה. ביום שכזה חשוב לשתות, בעיקר חשוב לשתות בצורה מדויקת - שלוק אחד יותר מדי והשמש הופכת לאויב גדול פי עשרה ממה שחווית לפי שנכנסת. המסורת של שניט לדרך נעלמה כבר מרוב הברים בישראל. היום יש כאלו שאפילו מציעים את השניט בתשלום כמנה בתפריט, אגב בירושלמית השניט נקרא בכלל שניץ. עד היום אני לא יודע את פשר המילה, אבל מבחינתי המשמעות היא בהחלט ברכה. אז מה היה לנו כאן? מזיגה: הבירה נמזגת נכון והברז נקי ומטופל. הכוסות נקיות ולא חמות וראש הקצף מגיע סמיך ובוהק. ציון: 20 נקודות הגשה: הבירות מוגשות בכוסות ממותגות ובשני הגדלים הקלאסיים - חצי ושליש מסורתיים. הכוסות נקיות ולא חמות והבירה מגיעה עם ראש הקצף ובנראות נהדרת. לעומת זאת, אחד הדברים החשובים בכל חוויית שתייה במסעדה היא טיפול בכוס מזיעה - אסור בשום פנים ואופן לתת לכוס לנזול מדפנותיה המזיעות על הלקוח ובכלל לזלוג לתוך הטריטוריה האישית שלו. ציון: 15 נקודות איכות: איכות הבירה נהדרת והיא נשמרת ככה. אין הרגשה של הקפדה יתרה בחוקי המזיגה במקום, ואם הם היו אז בכל זאת יש כאן רק גולדסטאר והייניקן. אני לא מבטל, חלילה, את מעמדן על הסקאלה - אבל מזיגתן לא מסובכת, ולמרות ההרגשה הזאת הבירה כאן יוצאת נהדרת. ציון: 20 נקודות טעימות: הבירה לא יוצאת בדיפולט עם נשנוש, אבל כן אפשר לבקש ולקבל חמוצים טעימים. בנוסף, אם כבר הגעתם לכאן, כדאי לכם להזמין את הפלפל החריף - זה אחד הדברים שפשוט חייבים. ציון: 17 נקודות חוויה: החוויה בחאן מנולי מבלבלת: מצד אחד, יש תפריט של מסעדת שף צעירה ועכשווית ביפו, מצד שני - השירות הוא כמעט היפסטרי בקלילותו אבל לא דיכאוני כמו שאר בתי העסק ההיפסטריים. לרגע אחד אתה במערה יפואית שומע צלילי בוזוקי ושותה עראק, וברגע אחר אתה אוכל שרימפס קריסטל על הפלאנצ'ה בליווי ירקות טריים על הגריל ב-77 שקלים. ציון: 17 נקודות ציון סופי: יפו וחומוס. פלפל חריף ועראק. מערה מאבן ומאווררי תקרה עם מזגן ומוזיקה בלקנית. זה נכון שמבחינה אחת המקום משדר מסעדה עממית ומצד שני הוא מסעדת שף, אבל בסופו של פסוק המקום מדויק מספיק בשביל להביא אותי שוב ושוב לגנוב מנה, אפילו אם זה רק מנה של פלפל חריף ממולא. הבירה טובה ואיכותית והשירות מצוין. כזה שגורם לך לרצות להביא להם במתנה תחתיות בירה בשביל להשלים את החוויה. סה"כ: 87 נקודות
חאן מנולי. בית אשל 7, יפו