סיירת סנהדרינק חורשת את הארץ בחיפוש אחר מזיגת הבירה המושלמת. והפעם: העוגן בחיפה…

יש מצב שגם לגיל פינקוס נמאס כבר מהסיפור הזה, אבל החלטתי כבר מזמן שהוא יפתח כל התייחסות שלי ל"עוגן" הישן והטוב בעיר התחתית של חיפה. זו היתה שעת לילה מאוחרת, אי-שם לפני כעשר שנים. יצאנו מה"קלמנ'ס" בדרך חזרה לתל-אביב (רק נבהיר שהיה ביננו נהג ששתה בעיקר דיאט קולה לאורך כל אותו הערב) והחלטנו לעצור ל"קטנה" בעוגן.

ממש כשם שכל בירה מקבלת את הכבוד שלה במזיגה - כך היא ממשיכה ליהנות מאותו הכבוד גם בהגשה...
ממש כשם שכל בירה מקבלת את הכבוד שלה במזיגה - כך היא ממשיכה ליהנות מאותו הכבוד גם בהגשה...
בפאב העוגן, ממש כשם שכל בירה מקבלת את הכבוד שלה במזיגה - כך היא ממשיכה ליהנות מאותו הכבוד גם בהגשה... גילי כבר היה בחוץ, עם המפתח בדלת, אחרי שכיבה את המזגן והאורות וסגר את הקופה. לא היתה בינינו היכרות מוקדמת, ועדיין – משראה את החבורה שהגיעה לפאב שלו ועמדה לסוב על עקביה מאוכזבת, הוריד מהמדף בקבוק וויסקי, הניח סביבו כמה צ'ייסרים, מזג לנו אחד ועוד אחד ואחריו עוד אחד קטן בשביל הדרך – ולא הסכים לקחת אפילו שקל. העובדה שאני כותב כאן את הסיפור הזה כבר בפעם המאה, אחרי שסיפרתי אותו כבר מעל כל במה אפשרית, היא בעיני ההוכחה לכך שבעל עסק טוב הוא קודם כל זה ששולח את לחמו על פני המים בידיעה כי ביום מן הימים ימצאהו, כי אין עוד דבר מתגמל כנדיבות: בפעם הראשונה אתה מרגיש טוב עם עצמך על שיצאת לארג', בפעמים הבאות אתה נהנה ממי שיודע שלארג' או במקרה דנן, אקסטרה-לארג', הוא משהו שמחלחל לכל פינה בעסק, ובמקרה דנן: לגודל המנות ואיכותן, לצ'ייסרון קטן לשיפור מצב-הרוח, ובמקרה דנן - למזיגה הטובה והמתחשבת של הבירה. הנה עוד כמה מילים על העוגן: הוא נוסד כבר ב-1942, מה שהופך אותו לאחד הפאבים הוותיקים בישראל, אם לא לוותיק שבהם, וב-1962 נרכש על-ידי יוסק'ה פינקוס, ניצול שואה שהפך ליורד-ים בשירות מדינתו החדשה. הפאב ששירת חיילים בריטים בתקופת המנדט, הפך למוסד חיפאי שריכז סביבו בעיקר את אנשי העיר התחתית, וותיקי חיל-הים וצי-הסוחר וכמובן – מלחי הצי השישי שבזמנים אחרים היו פושטים על חיפה כארבה. גילי, בנו של יוסק'ה, נכנס לעבודה במקום כבר לפני שנים רבות, ובתחילת המילניום הנוכחי איחד שני חללים ושיפץ אותם כדי ליצור פאב מודרני עם לוק אנגלי וזיקה לים. על הרוסטביף שלו, הטוב שאכלתי בארץ, כבר כתבתי רבות בעבר, אבל רגע, בואו ונשאיר את האוכל לסוף ונעבור להערכת-המזיגה שלנו. אז מה היה לנו כאן    
מזיגה
מזיגה
מזיגה: במקום הזה נותנים כבוד לבירה – משלב האחסון של החביות שמוחזקות במרתף קריר - עוד לפני שהן מתחברות למערכת – ועד למזיגה עצמה: מאחר שהביקורים שלי בחיפה, לצערי, הם בתדירות של אחת לרבעון בערך, אני מוצא את עצמי בכל פעם מול ברמן/ית חדשה. ובכל זאת, כנראה שגילי מלמד אותם היטב שכן גם גילי (או.קיי, גם לברמנית קוראים גילי, זה כנראה מדבק) שפגשתי לראשונה, מזגה לנו בירה איכותית, תוך הקפדה על כל הכללים. עמדת המזיגה היא אסתטית ונקייה עד כדי כך שבכל ביקור שלי במקום, אני מקפיד להתיישב מולה.    
הגשה
הגשה
הגשה: זה בטח לא יבוא לכם כהפתעה גדולה, אבל גם ההגשה בעוגן מוקפדת: כוסות ממותגות, תחתיות תואמות, וממש כשם שכל בירה מקבלת את הכבוד שלה במזיגה - כך היא ממשיכה ליהנות מאותו הכבוד גם בהגשה. את המשפט הבא אני בטוח שיש חובבי בירה שיתחלחלו מלקרוא – שלא לדבר על היצרן שמחנך ל"תשעה שלבים של מזיגה", אבל מאחר שהגענו העירה בחום של 35 מעלות בצל, הראה לנו גילי את הפתרון שלו לבעיית החום באמצעות סטלה ארטואה "על הקרח". לוקחים כוס, מפוצצים בקרח, מוזגים עליו את הבירה שבשל איכותה לא ממהרת להמיס את הקרח – ושותים מהר יחסית כשהיא קרה מאוד אך לא מימית. אז כבר אמרתי – יש חובבי בירה שיתחלחלו (ובכל מקרה, הבירה אינה מוגשת כך ללקוחות), אבל אני מאלה שסבורים שאקלים קיצוני דורש לעיתים מעשים קיצוניים – וכמו שאנחנו מתגאים במיזוג-האוויר הישראלי שאין שני לו בעולם, ככה בהחלט מותר לנו "למזג" גם את האוכל והשתייה שלנו – ובמקרה של ה"סטלה על הקרח", התוצאה היתה קלה וכייפית.    
איכות
איכות
איכות: נדמה שכבר הבנו: כאן עושים כבוד לבירה! אחסנה קרירה, מערכת מטופלת היטב, מזיגה נכונה והגשה ראויה, הן מתכון לאיכות. דגמנו גינס, סטלה וקרלסברג – וכולן היו מצוינות: עם ראש קצף בריא, גוף כמו שברומאסטרים חולמים עליו בלילה, טמפרטורה נכונה – הללויה. בנוסף מוגשות כאן גם וויינשטפן, לף בראון וטובורג ועוד כעשרים סוגים של בירות בבקבוק, כך שכל אחד יוכל למצוא כאן את הז'אנר החביב עליו.    
טעימות
טעימות
טעימות: רק בעיה אחת מצאתי בכל המטעמים שדגמנו: העובדה שבסדר הכרונולוגי בביקורים שלי בחיפה, יוצא שאני מגיע לעוגן, כמעט תמיד, אחרי ביקור רווי קוסטיצות ופטרוצ'אנים ב"מעיין הבירה"... רוצה לומר, האוכל של "העוגן" טוב לי עד כדי כך שהמחמאה הכי גדולה שאני יכול לתת לו היא בעצם אכילתו, אחרי שכבר היה נדמה לי שלא אוכל לתקוע עוד פירור. אז לגבי הרוסטביף, אומר זאת כך יונית: שווה לעלות בשבילו על רכבת לחיפה. הפעם דגמנו גם כבד קצוץ אדיר, נימוח ומשובץ חוטים דקיקים של בצל מטוגן, איקרה שריחפה מעל הלחם כעננה ודג-מלוח כמו שרק פולני בן פולני יודע לעשות. אין מה לומר: לא רק הבירה פה טובה אלא גם האוכל שעוטף אותה באהבה יודע איך למשוך את הבירה הבאה ואת זאת שאחריה ואולי איזה צ'ייסר קטן לנקות את כלי הדם, ואז עוד ביס ועוד בירה... לא יודע מה אתכם, אבל אני יכול להמשיך ככה עוד הרבה זמן.    
חוויה
חוויה
חוויה: ברקע התנגן אחד האלבומים של ה"קיור", רוצה לומר – המוזיקה כאן היא בגובה העיניים, גם בטעם, גם בווליום. זה לא מקום לתת בו בכפיים ולרקוד על הבר, גם לא להתעדכן בשירים הכי חדשים בתעשייה, אבל היי – זה בדיוק מה שאנחנו אוהבים, לא? מאחר שביקרנו במקום בשעות הצהריים, קשה לדבר על "אווירה", למרות שהיה נעים לראות לא מעט תל-אביבים כמונו שבאו לביקור בחיפה והחליטו שאם כבר מושבה גרמנית וגנים בהאיים, למה לא איזה רוסטביף ובירה לפני שעולים על הרכבת בחזרה? בערב הקהל כאן צעיר יותר מאתנו (זו לא חוכמה, הגענו לגיל שבו לכל פאב שאליו ניכנס, אולי חוץ מ"עמירם", זה יהיה המצב), אבל לא צעיר מאוד, ובבקרים אפשר לראות כאן חלק מהקבועים הוותיקים. פעם בשבוע מתכנס כאן גם פרלמנט של וותיקי חיל הים וצי הסוחר הישראלי. אמנם על חלקם כבר אסר הרופא להתקרב לאלכוהול, אבל כנראה שצריך יותר מרופא כדי לעצור את מי שהקימו פה מדינה כנגד כל הסיכויים והסיכונים.    
ציון
ציון
ציון סופי: אז כן, בהחלט אפשר לומר שהחוויה הכללית ב"עוגן" אינה נופלת מסך חלקיה – מדובר ביופי של מקום.

לוגו תו איכות - קוביה
לוגו תו איכות - קוביה

העוגן. שער פלמר 3, חיפה