סיירת סנהדרינק חורשת את הארץ בחיפוש אחר מזיגת הבירה המושלמת. והפעם: הסנדק בחיפה…
ניר קיפניסמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
סיירת סנהדרינק חורשת את הארץ בחיפוש אחר מזיגת הבירה המושלמת. והפעם: הסנדק בחיפה…
בראשית ברא הסנדק את סצנת השתייה של חיי, והעיר התחתית של חיפה היתה אז תוהו ובוהו ורוח האחים יעקב ועזרא מרחפת על-פני תהום. ויאמר יעקב: ויהי טוסט... וכך אני יכול להמשיך עם סיפורי בריאת החיבה שלי לשתייה, סיפור שהולך יד ביד עם "הסנדק", ה"באנצ'מארק" של כל הפאבים בישראל בשנות השמונים - השנים שבהם הבשלתי כגור-שתיינים עד שאזרתי אומץ לצאת מהחבית...
מי שמייעץ ומשכלל להם את המזיגה הוא "שלמה בירה", איש בעל ידי-זהב שיוציאו מכל ברז בירה שהוא את המיטב... מי שמייעץ ומשכלל להם את המזיגה הוא "שלמה בירה", איש בעל ידי-זהב שיוציאו מכל ברז בירה שהוא את המיטב...
תכף נגיע לסנדק, אבל קודם כל מילה על הז'אנר: לפני שלושים שנה ומעלה הגישו כאן משקאות אלכוהוליים בבקבוקונים קטנים בלבד ולצדם טוסטים, סנדוויצ'ים ופלטות, עם דגש חזק עם הגינות והנקניקים או קופסאות שימורים שלא הכירו אז בישראל. הקונספט הזה כבש לא רק אותי כלקוח צעיר, אלא גם קולגות שהעתיקו את הקונספט והוסיפו לו טאץ' אישי. קחו למשל את קלמן מיילדר, האיש וה"קלמנ'ס" המעולה שלו. אפילו הוא יודה שאלמלא "הסנדק" שהיה האורים והתומים של אמצע שנות השמונים, ספק אם היתה נולדת בכלל "חיפה הקטנה" – המקום הראשון שפתח.
"הסנדק" הוא מקום קסום בעיני, קסם שמוגבל רק לגבולותיו הצרים של אחד הפאבים הכי מפורסמים בארץ, מעין צריף צר וארוך שרועד בכל פעם שבה חולפת רכבת על המסילה הסמוכה. עובדה: פעם הם ניסו לייצא את הקסם הזה למרכז – ומכל המקומות בעולם בחרו דווקא ברחוב אבא הלל ברמת-גן, בצדו השני של אותו הבניין שבו קמה לימים מסעדת "קלואליס".
המקום היה מדוגם, האוכל נפלא – ובהתחלה פקדו אותו לא מעט תל-אביבים שזכרו לסנדק את חסד נעוריו, אבל מהר מאוד התברר שהקלישאה "לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן" עבדה גם כאן והסנדק חזר והתכנס בגבולותיו המבורכים: פאב של עיר תחתית, של קרבה לנמל ולימאים, של סיפורים, של אוכל טוב – משהו שלא מתאים בעליל לקצב המהיר, המזויף והמג'ויף של תל-אביב. אז מה היה לנו כאן?
מזיגהמזיגה: עמדת המזיגה של "הסנדק" נפרשת כמעט לרוחב כל הבר והיא נקייה ומסודרת, וכך גם הכוסות. עוד בטרם יגיע הדרינק, הרי שכמיטב המסורת של המקום - מקבלים בוטנים מלוחים וזיתים, כך שלמרות שהיינו כבר אחרי אין ספור בירות בדרך, הרגשנו צמאים...
המזיגה מקצועית מאוד, תודות לצוות קטן ומנוסה – לא תמצאו כאן ברמנים בני 20 שבטוחים שהם יודעים הכל אלא את יעקב – הבעלים, או את הברמנית-מלצרית שפותחת אתו את המשמרת, מה שמבטיח סגנון מזיגה אחיד וטוב. יתרה מזאת, יעקב אללוף, הבעלים, מספר שמי שמייעץ ומשכלל להם את המזיגה הוא לא אחר מאשר שלמה טוויטו, הידוע גם בכינוי "שלמה בירה", איש בעל נשמה של ילד וידי-זהב שיוציאו מכל ברז בירה את התוצאה הטובה ביותר.
הגשההגשה:בהמשך לסעיף המזיגה, ההגשה בסנדק שומרת על אותם סטנדרטים של פשטות איכותית: הכוסות ממותגות, אם כי לא אופנתיות במיוחד. את הקרלסברג שלי, למשל, שתיתי מתוך כוס שחולקה לפאבים השונים בערך לפני 7-8 שנים – ולא שהיו לי טענות. אמנם קרלסברג אינה תמיד הבחירה הראשונה שלי, אבל אחרי כל הבירות בדרך לסנדק, הייתי חייב לרענן את החך במשהו קליל – והקרלסברג של הסנדק קלעה בול בפוני, אחר-כך עברנו לגינס שנמזגה באיטיות מוקפדת ובשלבים החיוניים כל-כך לבירה הרגישה הזאת – והוגשה כשהיא בדיוק כמו שגינס אמורה להיות מוגשת – כחצי דקה לפני שאפשר להתחיל ללגום ממנה, כי גינס בעיני היא קודם כל חוויה אסתטית – ורק אחר כך בירה.
איכותאיכות: הדבר הכי נחמד בעיני הוא שהאיכות כאן היא "בילט אין", כלומר – לא עושה מעצמה עניין. המקום לא מציג את עצמו כמי שמגיש בירה איכותית, פשוט משום שהוא לא מעלה על דעתו שאפשר גם אחרת. זה מקום שמכבד את לקוחותיו באמצעות איכות מובנית. אפשר לאהוב (כמוני) את הז'אנר הג'נטלמני והמיושן הזה, ואפשר ללכת עם רוח התקופה, אבל אי-אפשר שלא להעריך את העובדה שכאן בירה היא בירה, דרינק הוא דרינק, אוכל הוא אוכל – ואף אחד לא מנסה למכור לך פוזה של מומחה. מה שאתה רואה - הוא בדיוק מה שאתה מקבל, בלי חארטה.
טעימותטעימות:תפריט האוכל של הסנדק כמוהו כמסע בזמן, והאמת היא שכאשר טועמים אותו, קשה להבין למה בכלל היינו צריכים לשכלל את תפריטי הפאבים עד שיהפכו למסעדות, כשכל מה שבירה מבקשת לצדה הוא ביס קטן של נקניק או גבינה, על לחם שנמרח בחמאת שום-שמיר. כן, כן, חוויית הרטרו כאן היא מושלמת דווקא מפני שהיא לא מודעת לעצמה - הסנדק לא מנסה להיות רטרו, הוא פשוט חי את האופנה של לפני שלושים-ארבעים שנה, מה שהופך כל ביקור בו למסע בזמן אף יותר משהוא מסע לחיפה.
תראו לי עוד מקום שבפלטת הגבינות והנקניקים שלו נעוץ דגל ישראל על קיסם? או קיסם שמסתיים בנצנצים צבעוניים – ועזבו את הקישוטים: מתי בפעם האחרונה קילפתם בהנאה ילדותית את עטיפת הכסף מעל משולש של "לה-באש קירי" כשאתם כמעט שיכולים לשמוע את צחוקה של הפרה...? יש כמובן גם מנות מבושלות ומתוחכמות יותר, אבל גם הן מוכנות ומוגשות בסגנון ביתי, בנדיבות שכוללת הרבה לחם ומטבלים בצד. כיף.
חוויהחוויה:זה לא המקום לראות ולהיראות בו (אם מותר לי לחזור שלושים שנים לאחור גם בשפה), אלא מקום שבאים אליו כשרוצים להרגיש בבית. לשמוע מוזיקה נעימה וקצת מיושנת (במובן הטוב של המילה), להעביר שיחה אינטימית על כוס בירה, לנשנש, לשמוע בדיחה מיעקב, לברך בשלום את עזרא שמגיח מדי פעם מהמטבח, וליהנות בפעם המי-יודע-כמה מהעובדה שהמלצרית/ברמנית מתפעלת מכך שאתה מתל-אביב, מנהטן דה לה שמטע. וזה לא שאין כאן חידושים: יעקב הוריד את הבטן שהלכה לפניו שנים: "נמאס לי להיות שמן", הוא אומר. לי, לעומת זאת, עוד לא – לכן אני חופן עוד קצת מהבוטנים ולוגם עוד שלוק מהבירה בטרם אצא בצעד כושל לכיוון הרכבת.
ציוןציון סופי: כבר כתבתי שמסע לסנדק עבור תל-אביבי יליד חיפה שכמוני הוא קודם כל מסע בזמן. יחד עם זאת, גם כשאני מנסה להפסיק להיות לוקאל-נוסטלגי, אני סבור שהחוויה האובייקטיבית כאן היא נפלאה.
