תמי רוז גולשת ברשת ומביאה לכם סיפורים על מבשלי בירה יצירתיים ועל בירות בטעמים לא הכי שגרתיים. והפעם: בירה נורצ'יה של הנזירים המזמרים מחבל אומבריה…
הסיור הנוכחי החל בכיכר הוותיקן. המדינה הכי קטנה בתבל. היה חם, הפאפא לא הציץ מהחלון, וכולם רצו בירה. למרבה הצער וההפתעה, הסתבר שאין מבשלת בירה מקומית. בלית ברירה נפל הפור - "בירה נורצ'יה", אמר האיטלקי; "אה, בירה נורסיה", אמר האמריקני שהקפיד על ההגייה הלטינית. ואז הסתבר, שלא סתם נפל כך הפור, שכן מדובר בבירה הרשמית של הכס הקדוש, ומי שמייצר אותה - כיאה וכראוי - הם נזירים בנדיקטינים במנזר חרב בנורצ'יה.
לא תמיד היה המנזר הזה חרב. המנזר, הקרוי על שם סן בנדטו די נורצ'יה, נמצא בקצה הדרום-מזרחי של חבל אומבריה ושוכן מעל הריסות הבית משנת 480, שבו נולדו והתגוררו בנדיקטוס הקדוש ואחותו התאומה, סנטה סקולסטיקה. מאז המאה העשירית, היה כאן מנזר פעיל, כשהבזיליקה ניצבת ממש במקום הולדתם המסורתי של התאומים הקדושים.
במקום פעלה גם מבשלת בירה אמיתית, כמו במנזרים אירופיים רבים אחרים. בירה, יש לדעת, היתה מקור האנרגיה המרכזי של הנזירים בתקופות הצום הארוכות, שהדת הנוצרית דורשת ממאמיניה, ואין תמה שרבים מהם למדו לבשל אותה ולהעניק לה טעמים מקומיים ייחודיים. המנזר של נורצ'יה נסגר וננטש בסביבות 1800, עם פלישתו של נפוליאון לאיטליה, ומאז גם הפסיקו לייצר כאן בירה.
דברי ימי מנזר
בשנת 2000 הגיעה למקום קבוצה של נזירים בנדיקטינים מארצות-הברית. הם גילו, שצריך הרבה כסף כדי לתחזק את המבנה החרב הזה, וביצירתיות רבה חיפשו אחר מקורות הכנסה מתאימים. פעילות קדושה ראשונה, שהכניסה גם תהילה וגם לא מעט כסף, היתה שירת מזמורים גרגוריאניים מסורתיים - פעילות שהנזירים מבצעים תשע פעמים ביום. בשנת 2015 הם הוציאו את האלבום "בנדיקטה", והביסו כמעט כל יריב אפשרי במצעדי המכירות.
לצד השירה, החליטו הנזירים להחזיר לחיים את האומנות העתיקה של עמיתיהם - בישול בירה. בתחילה הם עשו זאת בכמויות צנועות מאוד, ובהנחייתו של אחד מהם, שהשתעשע עם בישול בירה ביתית עוד בארצות-הברית, אבל עם הזמן הם החלו להתמקצע - והאגדות האורבניות סביבם החלו להתפתח.
האיש שבא להתיז
כך, למשל, הסתובבו לא מעט סיפורים על כך שאת בירה נורצ'יה צורכים אך ורק נזירי המנזר, והלקוחות היחידים שזוכים להשתתף בעונג הם תושבי הכס הקדוש במדינת הוותיקן. ייתכן שזה היה נכון בתחילת הדרך, וממש לא כדאי להתווכח. אבל אין שום ספק, שכאשר המבשלה שלהם נחנכה באופן רשמי בשנת 2013, ונציג הוותיקן בא כדי להתיז מים קדושים על דלתות העץ הכבדות שלה, בירה נורצ'יה כבר היתה שם דבר הרבה מעבר לעיירה הימי-ביניימית המנומנמת. טובי השפים של אירופה עלו לנורצ'יה לרגל, והציעו את הבירה הקדושה במסעדות שלהם.
כיאה לנזירים שמוצאם בארץ ההזדמנויות הבלתי נגמרות (ארצות-הברית), גאים נזירי נורצ'יה להצהיר, שהבירה שלהם מעצימה את המוניטין הקולינארי הגדול של נורצ'יה, שמקורו בעיקר בנקניקיות החזיר המופלאות ובפטריות הכמהין השחורות של האזור. את בירה נורצ'יה מייצרים אך ורק נזירים, שמשתמשים במי המעיינות של הרי סיביליין שבעמק נורצ'יה, והחשוב מכל - כל תהליך ייצור הבירה הזו זוכה לתהילת עולם הודות לבנדיקטוס הקדוש, יליד המקום.
מעדיפים בלונדיניות
בנורצ'יה מייצרים שני סוגי אייל - בלונדינית (Bionda) וכהה (Extra). הבירה הבלונדינית היא בירה זהובה, קרמית עם ארומה רעננה של כוסברה וקליפת לימון. האקסטרה הכהה היא חומה-אדמדמה ומתאפיינת בארומה של שמרים טריים, גרגרי יער כהים וטיפ-טיפת קקאו. לעומת הרעננות של ה'ביונדה', ה'אקסטרה' מבטיחה סיומת חמה, יבשה, ואפילו מפולפלת משהו.
באיטליה אפשר לקנות מארזי בקבוקים של 330 מ"ל או 750 מ"ל. בארצות-הברית - שם נמכרת הבירה בחנות מקוונת מודרנית לגמרי - מוכרים רק את הבקבוקים הגדולים יותר. כל הבירות של נזירי נורצ'יה נמכרות תחת הלוגו Ut Laetificet Cor, הלקוח היישר מתהלים ק"ד ט"ו, אם כי במקום ה"יין" המקורי, מתכוונים הנזירים לבירה שתשמח לבב אנוש.
נזירים בראש טוב
היום, כשנה אחרי שהאזור חרב ברעידת האדמה הגדולה של אוגוסט 2016, ואחרי שהבזיליקה של הכנסייה חרבה לגמרי ברעש נוסף שהיה חודשיים מאוחר יותר, פועלים הנזירים ביחד עם הקהילה כולה לשקם את נורצ'יה בכלל, ואת המנזר בפרט. אחרי מאבקים לא פשוטים - והרבה גיוסי תרומות ממאמינים ברחבי העולם - הצטרפו למאמצי השיקום גם ממשלת איטליה והאיחוד האירופי.
נזירי נורצ'יה מבטיחים, שאת המבשלה החדשה הם יבנו בשיטות חדשניות, שלא יאפשרו לה להתמוטט ברעידות אדמה, והנזירים ימשיכו לייצר בירה ולסייע לא רק למנזר, למאמינים ולצליינים, אלא גם לכל תושבי נורצ'יה. כך שאם צרכני הבירה לא מסתפקים בכך שבנדיקטוס הקדוש עומד מאחורי הנורצ'יה שלהם – 'ביונדה' או 'אקסטרה' - הם יכולים להיות סמוכים ובטוחים, שכשהם קונים את הבירה הקדושה הזו, הם מבטיחים את עתידו של המנזר הבנדיקטיני העתיק ואת האפשרות שלנזירים המזמרים והמבשלים יהיה איפה להמשיך להתפלל ולשתות.