I don't know how many bottles of beer I have consumed while waiting for things to get better I dont know how much wine and whisky and beer mostly beer I have consumed after - splits with women waiting for the phone to ring ,waiting for the sound of footsteps and the phone to ring ,waiting for the sounds of footsteps and the phone never rings until much later and the footsteps never arrive until much later when my stomach is coming up out of my mouth :they arrive as fresh as spring flowers?what the hell have you done to yourself" "!it will be 3 days before you can fuck me
the female is durable she lives seven and one half years longer than the male, and she drinks very little beer .because she knows its bad for the figure
while we are going mad they are out dancing and laughing .with horney cowboys
well, there's beer sacks and sacks of empty beer bottles and when you pick one up the bottle fall through the wet bottom of the paper sack rolling clanking spilling gray wet ash ,and stale beer .or the sacks fall over at 4 a.m in the morning .making the only sound in your life
beer rivers and seas of beer the radio singing love songs as the phone remains silent and the walls stand straight up and down .and beer is all there is
כוס גולדסטאר - אווירהאני חושב שעדיף לא לתרגם את השיר הזה. האנגלית שלו לא מסובכת. עובדה, אפילו אני הבנתי. זה שיר שעושה לך חשק להפסיק לשתות ודי ברור למה, אבל באותו זמן גם עושה לך חשק גדול לבירה. עוד בירה. ולשמחה והייאוש שהיא מביאה בכנפיה. בגלל שיר כמו זה, ורבים אחרים, כמו גם בגלל הסיפורים שלו, אבל בעיקר בגלל מי שנדמה לי שהוא היה, הייתי רוצה לשתות בירה עם צ'ארלס בוקובסקי, המשורר האמריקני המנוח, עכבר הבארים והביבים לכאורה.
לכאורה אני כותב, כי נדמה לי שבוקובסקי לא היה מה שמדמיינים שהוא היה. כלומר לא בדיוק. לא רק. הוא כנראה כן שתה המון, והיה שיכור המון, וחי חיים משונים לפעמים. אבל בדיוק כמו מתי המקלל, שאותו דווקא כן יצא לי לפגוש וגם לשתות אצלו (והייתי שמח לקחת את בוקובסקי לשתות אצלו) נדמה שהדימוי והמציאות, כמו תמיד, אינם חופפים בדיוק.
נדמה לי שצ'ארלס בוקובסקי היה בעצם איש עדין, פגיע, רגיש ובעיקר עצוב מאד. בעצם אני בטוח בזה. בוקובסקי לא באמת אהב לצאת לשתות, כפי שיודעים קוראיו הנאמנים, והעדיף לשתות ולהשתכר בבית עם מישהי או מישהו או לבד. והוא גם העדיף יין אדום בכלל, לפחות במשך חלק גדול משנות השתייה שלו, שהיו, כמעט, כל שנות חייו. באחד הסרטים הדוקומנטריים על חייו, הוא נראה יושב עם כוסית יין אדום בידו ומספר שבגיל 39 הרופא אמר לו שאם לא יפסיק לשתות מיד, ימות. כשהוא מספר את זה הוא כבר בן למעלה מ-70 והוא צוחק.
אבל השתייה שלו לא תמיד היתה מצחיקה או שמחה. בכלל לא:
"עכשיו אני שתוי כבר 40 שנה ואני שומע את הקולות של כל אלה שאני מכיר כקול אחד: 'אתה בכלל לא אתה כשאתה משתכר, אתה אחד השכורים העלובים ביותר שראיתי אי-פעם, אתה, מגעיל...' טוב, לא בקשתי מהם להיות בסביבה והם לא."* (מתוך "הסירחון" בתרגומה של דורית ויסמן מתוך הקובץ הנפלא "עד שהאצבעות יתחילו לדמם, הוצאת כרמל)
ובכלל הייתי שמח לשבת אתו ולשתוק, משהו שאני תמיד מאחל לעצמי ועוד לא מצאתי עם מי לעשות את זה. אני מניח שאתו זה יכול היה להיות כיף. או שלא. אז זהו, אני אשתוק. אבל בכל זאת, עוד שיר אחד.
העכבישפעם בניו-אורלינס חייתי עם אשה שמנה, מארי, ברבע הצרפתי והייתי חולה מאד. כשהיא היתה בעבודה כרעתי על ברכי במטה אותו אחר-צהרים והתפללתי. לא הייתי דתי אבל זה היה אחר-צהרים אפל מאד והתפללתי: "אלהים יקר: אם תתן לי לחיות, אני מבטיח לך שלעולם לא אשתה יותר." כרעתי שם וזה היה ממש כמו סרט - כשגמרתי להתפלל נפרדו העננים ואור השמש עבר דרך הווילונות ונפל עלי. קמתי וחרבנתי. בחדר האמבטיה של מארי היה עכביש גדול בכל זאת חרבנתי. שעה אחרי כן התחלתי להרגיש הרבה יותר טוב. יצאתי לסיבוב ברבע וחייכתי לאנשים. עצרתי במכלת וקניתי למארי זוג ששיות של בירה. התחלתי להרגיש כל כך טוב ששעה אחר כך ישבתי במטבח ופתחתי אחת מהבירות. שתיתי ואז עוד אחת ואז נכנסתי והרגתי את העכביש. כשמארי חזרה הביתה מהעבודה נתתי לה נשיקה גדולה, וישבתי במטה ודברתי בזמן שהיא הכינה ארוחת ערב. היא שאלה אותי איך עבר עלי היום וספרתי לה שהרגתי את העכביש. היא לא התרגזה. היא היתה נשמה טובה.* (תרגום: דורית ויסמן מתוך "עד שהאצבעות יתחילו לדמם", הוצאת כרמל)
