יאיר גת ביקר בהייניקן גראז' גאלרי ב"מיצב וידאו רב-ערוצי, בו דימויים של תנועה כאוטית, אורגנית ואורבאנית המקבלים ממד סובייקטיבי על-ידי טכניקת ההקרנה..." (הגדרה מלאה בגוף הטקסט...). אחרי שתיים-שלוש בירות הוא התחיל להבין משהו. ככה לפחות הוא טוען...
יאיר גתמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
יאיר גת ביקר בהייניקן גראז' גאלרי ב"מיצב וידאו רב-ערוצי, בו דימויים של תנועה כאוטית, אורגנית ואורבאנית המקבלים ממד סובייקטיבי על-ידי טכניקת ההקרנה..." (הגדרה מלאה בגוף הטקסט...). אחרי שתיים-שלוש בירות הוא התחיל להבין משהו. ככה לפחות הוא טוען...
"מיצב וידאו רב-ערוצי, בו דימויים של תנועה כאוטית, אורגנית ואורבאנית המקבלים ממד סובייקטיבי על-ידי טכניקת ההקרנה. העבודות מדמות את תהליך הסימולציה של המוח האנושי בשימוש בשפה, בחלום, בדמיון ובצריכת מדיה. כמו כן יש בהן התייחסות לייצוג 'הרחש הקוסמי' במדע ובאומנות".
הכי כיף לעמוד באחת הפינות אחרי שתיים שלוש בירות ולהרגיש כמו במסיבה, רק בלי מוזיקה (צילומים: יח"צ) הכי כיף לעמוד באחת הפינות אחרי שתיים שלוש בירות ולהרגיש כמו במסיבה, רק בלי מוזיקה (צילומים: יח"צ)
אם אתם לא באמת מבינים מה כתוב כאן, זה בסדר. סביר שאם תתנו לבוגרי לימודי אמנות לקרוא את מה שאנחנו כותבים כאן על בירה הם יגיבו באופן דומה, כולל הרמת הגבות וסינון ה-What The Fuck הקטן המתבקש.
בשפה של אנשים מהישוב זה הולך בערך כך: על קירות בטון חשופים בחניון של בניין משרדים ברחוב סעדיה גאון, בין שלטי 'שמור למנכ"ל' של חברות הייטק ופיננסים, מוקרנים תמונות וסרטים, חלקם מלווים בקריינות אוטומטית. הם דהויים, מטושטשים, מהבהבים, שרוטים, שרופים כמו סרטי תשעה מילימטר שמצאתם בבית של ההורים.
מבט מחלון של רכב נוסע בעיר, צילומים מהחלל, עבודות של צלמי קולנוע קדומים, פרצופים מונפשים של פסיכולוגים ואמנים ועוד המון דימויים של תנועה כאוטית שאני לא מצליח לזכור שיוצרים תמונה של עולם מוכר בחלקו.
אפשר לעמוד מול סרט אחד, לנסות למצוא את ההיגיון הפנימי, או להבין מה הסיפור שלו לפני שעוברים לסרט הבא, אבל הכי כיף לעמוד באחת הפינות אחרי שתיים שלוש בירות, לקבל את כל החלל, עם הבלחות של וידאו מכמה שיותר קירות בתוספת הצללים שמטילים המבקרים ולהרגיש כמו במסיבה, רק בלי מוזיקה.
מי שברא על העולם הזה הוא יואב רודה, אמן וידאו זוכה פרסים שיצר קליפים לשירים של כמה מחבריי הטובים ביותר. מי שאיפשר לו לעשות את זה הוא לא אחר מאשר היינקן, מותג בירה שאנחנו רגילים לקשר יותר עם המגרשים של ליגת האלופות ועם מסיבות חוף ופחות עם ייצוגים של רעש קוסמי בחניונים ריקים ברחוב סעדיה גאון.
זו לא הפעם הראשונה שבה היינקן מנסה לפרוץ את גבולות תדמית הלאגר הבסיסית. אחרי פתיחה של מעדניית פופ-אפ מולקולארית וביקור של נציג נכבד מהמבשלה שהדגים שיטת מזיגה בת חמישה שלבים - מגיע הצעד הזה, ויש מי שיאמר עליו שהוא קצת קיצוני.
למרות שאנחנו מחזיקים מעצמנו אנשים ליברליים ופתוחים שמסתכלים על מוסכמות רק כדי לחשוב איך לשבור אותן, הראש של רובנו מסודר בקופסאות. בירה, בעיקר אם היא לאגר קלילה, הולכת עם קיץ על החוף ומצב רוח טוב. אמנות הולכת עם מחשבות קיומיות עמוקות וחומרים בעלי השפעה קצת יותר משמעותית על התודעה.
בדומה לעבודות של רודה, גם החיבור בין מותג מיינסטרים כמו הייניקן לבין אמנות עכשווית מנסה לנער את הקופסאות ולחבר שני עולמות שונים לחוויה אחת. זה אמיץ. זה לא טריוויאלי אבל זה בעיקר מאוד מגניב.
Yoav Ruda – Subjectorהייניקן גראז' גאלרי. סעדיה גאון 24, תל-אביב
