טורניר חנוכה: יוון מול ישראל

גל סידס החליט לציין את הנר השמיני של חנוכה בקפא"פ של שיכורים: הדרינקים של יוון מול הדרינקים שלנו. יאסו סידס, ויש גם ספוילר: בחג הזה כולם מנצחים...

ישראל ויוון, שתי מדינות קטנות לחופו של הים-התיכון, שתי מדינות שעברן שזור האחת בזו של השנייה, ולא תמיד בצורות הנעימות ביותר, למרות שהיוונים העניקו לנו את הפטה ואת המסיבות ברודוס, לא נשכח את אנטיוכוס ועודד קטש. ויש את עניין האלכוהול - גם פה וגם שם מיצרים וייצרו אלכוהול כבר כמה אלפי שנים. זה ידוע. מה שעוד ידוע זה שבתור סוג של שכנה שלנו ממערב, יוון והבר הטיפוסי שלה לא יהיו זרים בכלל לשתיין הישראלי, להפך - הוא ירגיש בה לגמרי בבית. אז של מי יותר מוצלח?

על-מנת למדוד את הנושא באופן האמפירי ביותר תכננו קרב בעל 6 מקצים, כשבכל מקצה יתמודד משקה יווני מול משקה ישראלי. כל מקצה נערך בתנאים ובתזמון ההולמים אותו ביותר לטובת העניין הנ"ל, ובסופם נקבע באופן סופי וחד-משמעי מי עושה את זה יותר טוב איפה שבאמת חשוב. כלומר, בכוס שלנו - אנחנו או היוונים.

סיבוב ראשון – בירות

בפינה הימנית: בירה מכבי, לאגר 5%, ישראל. בפינה השמאלית: בירה מיתוס, לאגר 4.7%, יוון. פאנל השופטים: חברים שיכורים. סטטיסטיקה: במעמד השופטים המכובדים, וחתיכה נחמדה של נתח קצבים יצאנו לסיבוב הראשון באחר צהריים נחמד במטבחו של כותב שורות אלו. התחלנו במכבי נגד מיתוס - סיבוב ראשון שמחליק בקלות בגרון. תקציר המשחק: כמצופה, לא נרשמו שום הפתעות. מכבי קרה בהחלט הופכת אנשים למרוצים, שלוק דק וקריספי, ומאוד מאוד מרענן. הבירה נלגמה בשתי שניות לצד נשנושים שמנוניים מהמחבת וההכרח היה שנמשיך הלאה כי ציבור השופטים צמא. המשכנו למיתוס. ראוי לציין שמדובר בגרסת ה-4.7% ולא בגרסת ה-3.5% המדוללת, שאפו ליבואן. בדומה ליריבתה, גם פה מדובר על לאגר בהיר וקליל ביותר. מעט יותר דלילה בתחושה ובטעם, אבל עדיין נלגמת היטב ובזריזות. לסיכום: מדובר בשתי בירות מאוד קרובות, ששתיהן מרוות ומרעננות. המכבי, לעומת המיתוס, בנויה יותר טוב, וקצת כמו וודקה - החדות ודקות הטעם שלה מנצחות.

סיבוב שני – יין לבן

בפינה הימנית: רקנאטי, מראווי, יין לבן יבש, 12%, ישראל. בפינה השמאלית: תלאסיטיס אסרטיקו, יין לבן יבש, 13%, יוון. פאנל השופטים: חברות שבאו להדלקת נרות חנוכה. סטטיסטיקה: היות והיפה שלי אוהבת להזמין מדי שנה את החברות החמודות שלה להדליק נרות חנוכה, חשבתי לעצמי שאין הזדמנות יותר טובה מזו לסדר קצת גבינה בולגרית וכמה עגבניות שרי תמר יפה על צלחת ולפתוח את שני הבונבונים האלה. לפחות עד שהשיחה תרד לרמה שהובטחה לי לפני שהן באו. תקציר המשחק: מדובר, רבותיי, במשחק קלאסי. התחלנו ביווני. היין מסנטוריני מצטיין במינרל מורגש, חמיצות גבוהה ופרי ירוק והדרי, סיומת חדה ואפילו קצת מלוחה, יין שהוגדר בפי השופטות: "מעניין, אבל עדיין קל לשתייה". לעומתו המראווי, שהגיע מיהודה, הולך לכיוון אחר לחלוטין – פרחוניות מתפרצת ופרי יותר בשל, חמיצות נמוכה ביחס ליריב היווני וגוף יותר שמנמן. לסיכום: מדובר בשני יינות בהחלט מהנים לשתייה, עם זאת, הושגה הסכמה שהיין מסנטוריני מעט  אלגנטי יותר מיריבו שהרגיש יותר עז ושרירי. נסגר על תיקו.

סיבוב שלישי – יין אדום

בפינה הימנית: יקב רמת-הגולן, ירדן קברנה סוביניון, יין אדום יבש, 14.5%, ישראל. בפינה השמאלית: פטרי אגיורגיטיקו, יין אדום יבש, 13.5%, יוון. פאנל השופטים: אני והיא. סטטיסטיקה: בישיבה על הספה, עם פסטה וקצת נקניקים הסברתי לה בלב כבד שאנחנו צריכים לעבוד עכשיו - אנחנו הולכים לטעום שני יינות אדומים. כלומר, היא הולכת לטעום שני יינות ואני הולך לשתות שני בקבוקי יין. תקציר המשחק: מדובר בשני יינות שונים, כמה שיינות יכולים להיות שונים. מצד אחד, היווני שלא הכרתי הפתיע לטובה - מדובר ביין סופר-שתי, קליל, ומאוד לא מחייב, יין בעל סוכרייתיות ופירותיות רעננה שמזכיר קצת בוז'ולה, כיפי לכמה שניות בפה ואז נעלם, יין שיכול להיות כיף אפילו לקרר אותו קצת, מהסוג שבא מדהים ליד פסטה עגבניות הכי פשוטה. לעומתו, הקבוצה המקומית הפעם הלכה על בטוח. הקברנה של ירדן הוא בדיוק ההפך מיין יומיומי. הוא היין שתרצו ליישן כמה שנים ולפתוח באירוע קצת יותר מיוחד, או לפחות עם מנה קצת יותר רצינית ליד. כבר בכוס, היין נראה כהה וסמיך בהרבה, האף הרבה יתר מרוכז ועוצמתי, ובפה, כפי שתיארתם – פרי בשל וכהה, עץ, והמון המון משקל, למעשה ההפך המוחלט מקודמו. בהחלט יין הרבה יותר מורכב, מרשים ומפואר מהיריב, אבל מצד שני - לפעמים פשטות וקלילות זה מה שצריך. לסיכום: ירדן הוא היין המנצח.

סיבוב רביעי – אניס

בפינה הימנית: עראק אשקלון, 40%, ישראל. בפינה השמאלית: אוזו פלומארי, 40%, יוון. פאנל השופטים: המשפחה. סטטיסטיקה: מבחינתי, הקרב על האניס הוא סוג של סופר-קלאסיקו, וללא ספק אחד הנושאים הקרובים ביותר לליבי. את הסיבוב הזה ואת הסיבוב הבא לקחתי עם כל הכבוד - הביתה. מצד אחד, השורשים הטורקיים שלי לימדו אותי שאם משהו כואב מורחים עליו עראק, מצד שני - אנחנו גם יוונים מהסוג שנוסע ליוון בקיץ ושותה שם אוזו. בקיצור, מבחינתי הסיבוב הזה הוא סוג של דרבי. תקציר המשחק: בגדול, יש פה סוג של סיפור דוד נגד גוליית. עראק אשקלון שהוא בסך-הכל עראק ממוצע, לא יותר, נגד הקובי בראיינט של הקבוצה המתחרה. בעיקרון, מאוד רציתי שיקרה נס חנוכה קטן ועראק אשקלון ינצח, אבל ידעתי שאין מצב. אז עשיתי טעימה עיוורת – ועדיין, קשה לעבוד על המשפחה היקרה שלי. פה אחד הוחלט שאוזו פלומארי הרבה יותר טעים. לעומת האשקלון, בפלומארי מורגש מיד שמדובר בזיקוק איכותי בהרבה, הארומות והטעמים מלאים והתחושה בפה היא הרבה יותר שמנונית וקטיפתית. לא היתה פה שום הפתעה. לסיכום: פלומארי לוקח.

סיבוב חמישי – ברנדי

בפינה הימנית: שטוק 84, 40%, ישראל. בפינה השמאלית: מטקסה 12 כוכבים, 40%, יוון. פאנל השופטים: המשפחה אחרי סיבוב אניס וצלעות טלה. סטטיסטיקה: בסיבוב הלפני אחרון אנחנו מקבלים קרב לא קל במקצה האמנם פחות פופולארי, אבל לדעתי אחד המעניינים שיש לנו בקרב הזה. כדי להימנע מסטיגמות קודמות, גם הפעם הלכתי על טעימה עיוורת של שני המשקאות. תקציר המשחק: מדובר בשני מתחרים ותיקים ביותר. שטוק, בעל שורשים איטלקיים קיים מאז 1884 ומטקסה משנת 1888. גם פה אפשר להגיד שזה קצת לא כוחות, מול השטוק העמדנו מטקסה 12, הגירסה הגבוהה של המשקה, שעולה כמעט כפול. קודם כל טעמנו את השטוק שזוהה מיד על-ידי אבי המשפחה וגרר חיוך נוסטלגי. השטוק החיוור הוא אמנם ארומטי ומתקתק, אבל חסר גוף והכוהליות שלו מורגשת. שאר חברי הפאנל לא התרשמו מעבר לעובדה שבשביל צ'ייסר בסך-הכל מדובר במשקה בסדר. המטקסה, לעומת זאת, כהה בהרבה, הוא הרבה יותר חלק ועגול, אבל כבד וסוכרי יותר בצורה משמעותית. דווקא מצד אמא נשמעה התלהבות הפעם ואף נרשמה ההערה: ש"זה יכול להיות משקה נחמד לכוסית מדי פעם". לסיכום: אמנם השטוק הוא משקה יותר פשוט מהמטקסה, וגם מרגיש כך, הוסכם בשולחן שהמטקסה הוא מאוד מתוק וכבד ויכול להתאים אולי לכוסית אחת, מדי פעם. השטוק לעומתו יותר מתאים למה שנקרא "שתייה יומיומית" . בקיצור – תיקו.

סיבוב שישי – תזקיקים

בפינה הימנית: יוליוס, בלאן דה גלילי, או דה וי, 40%, ישראל. בפינה השמאלית: טסאנטאלי, ציפורו, 40%, יוון. פאנל השופטים: אני, ולא מלאך. סטטיסטיקה: סיבוב הבונוס הזה הוא אולי הקטגוריה האזוטרית ביותר בטורניר ההזוי הזה, אבל בהרבה תחומים בחיים הדברים המעניינים באמת קורים קרוב לשוליים. ובכן, מדובר בשני תזקיקי גפת ענבים שקופים, אחד מגיע מקיבוץ בגליל והשני מגיע מחברת-על במונחים יווניים, כלומר, אחד מיצרני היין והאוזו הגדולים ביוון, ולמרות הכל דווקא בסיבוב הזה הגודל לא קובע ודווקא ייצור בכמויות קטנות יכול לשחק פה תפקיד חשוב. אז טעמתי, וטעמתי שוב. שניהם בטמפרטורת החדר. תקציר המשחק: ללא ספק מדובר במשקאות פחות קלים לשתייה מהאניסים או הברנדים שטעמנו קודם. לטסאנטלי יש ריח וטעם "גראפתי" מובהק, שיכול לבלבל מישהו כמוני, עם זאת (לקראת הצ'ייסר השני-שלישי) היא דווקא לא מרגישה סופר-אלכוהולית ברמה לא נעימה והיא אפילו מתקתקה וקצת פירותית. היוליוס, לעומתה, יותר יבש בפה עם פחות פרי ויותר ארומות עשבוניות. לסיכום: יוליוס מנצחת בגלל יתרון ביתיות ובנקודות ספורות.

מקצוענות לאורך זמן

זו תופעה שכיף לחזות בה, סוג של בינה גלובלית: איפה שיש יין - יש ענבים, אז סביר להניח שיכינו גם או-דה-וי, או גראפה, או עראק, או ציפורו. ובירה יש פשוט בכל מקום. ישנן המון נקודות השקה בין איך ששותים כאן לאיך ששותים היוונים. מי עושה את זה יותר טוב? כנראה שעדיין הם. למה? זה נכון, הם לא כמונו – חדשניים, יורים לכל הכיוונים, אבל הם יודעים מה הם כן עושים, והם עושים את זה היטב, ולאורך זמן. אני בטוח שהיה אפשר לייצר ביוון למשל אחלה וויסקי, אבל זה לא קורה, וחייבים להעריך אותם על ההיצמדות שלהם למה שמזוהה אתם. אז מי ניצח? כולם. אין פה מפסידים היום, זה נכון שטעמנו כמה דברים יותר טעימים מדברים אחרים בכמה ימים האחרונים ועדיין – כולם רלוונטיים ולכולם יש מקום ושוק, ושולחן קטן עם קצת איקרה וחמוצים שהוא ירגיש בו כמו בבית.