ט"ו בשבט אלטרנטיבי: חגיגה של אלכוהול

במקום לתקוע פירות יבשים בלי הכרה, אנחנו במועצת סנהדרינק מעדיפים לחגוג את ט"ו בשבט מול שולחן עמוס ב... אלכוהול. יאיר גת נותן בהם סימנים...

למרות שראש-השנה לאילנות הוא אחד החגים הזניחים בלוח השנה העברי, לטעמי ט"ו בשבט הוא דווקא אחד החביבים שבהם. לא חוגגים בו את זה שמישהו ניסה להרוג אותנו ולא את זה שהוא לא הצליח לעשות את זה, אלא את תחילת ההתפתחות של היבול החדש, קצת אחרי אמצע החורף.

למרות שהיו מי שהפכו אותו לחג לאומי, ט"ו בשבט הוא חג חקלאי חיובי וחף מאלימות, עם מנהגים חמודים כמו אכילה של שבעת המינים בהם התברכה ארץ ישראל, לפחות על-פי ספר דברים. אז נכון שלא ניסו להרוג אותנו, אבל זה לא אומר שלא נשב לאכול משהו קטן. למרבית השמחה, מרוב המינים הללו אפשר לעשות גם משהו לשתות, ובינינו - זה הרי מה שמעניין אותנו באמת.

הפה וויצן

בירות חיטה - שהן למעשה בירות אייל שמבושלות עם כמות גדולה של חיטה, אהובות במיוחד על הישראלים. אולי בגלל שהן יודעות להיות קלילות ומרעננות, ויחד עם זאת שופעות טעמים ידידותיים. בירת החיטה של מבשלת פאולנר, שהוקמה במינכן בתחילת המאה ה-17, היא בין הראשונות שהגיעו לכאן בצורה מסודרת והתחילו את סיפור האהבה הזה. בירה קלאסית, חמצמצה ומאוזנת עם טעמים אופייניים של ציפורן ובננה.

היילנד פארק 12

דגן נוסף בו התברכה ארץ ישראל הוא השעורה. במזרח-התיכון הקדום אמנם עשו ממנו בירה, אבל לא חשבו לזקק אותו. גדלו כאן מספיק פירות עתירי סוכר זמין לתסיסה. באזורים צפוניים וקרים יותר למדו איך להפוך את הדגנים למקור של סוכר, שהופך מאוחר יותר לאלכוהול. איי אורקני שהם הכי צפוניים בסקוטלנד, בורכו בעיקר בדשא, בכבשים שאוכלות אותו ובהיילנד פארק 12 שהוא וויסקי מאוזן ואלגנטי, עם ריחות של דבש, הדרים, וברוח החג, גם לא מעט פירות יבשים.

טפרברג, אסנס, פינו גרי 2016

ההופעה של גפן היין ברשימת שבעת המינים שבספר דברים היא אחת מתוך יותר משלוש מאות פעמים בהן היא מופיעה במקרא. הפעם הראשונה היא בפרק ט' של ספר בראשית שבו מסופר על נח, שיוצא מהתיבה נוטע כרם, עושה יין ומשתכר. הפינו גרי שנוצר כנראה בצרפת והגיע לגרמניה במאה ה-15 הוא זן צעיר מאוד בהשוואה ליינות התנ"כיים ואם הוא כזה צעיר מה נגיד על הפינו גרי של טפרברג שהושק לראשונה בשנת 2017? שהוא יופי של יין. מאופק, מהודק ומרענן, כזה שילך נהדר עם משמשים מיובשים.

בוכא בוקובזה

במשקה התוניסאי, שמזוקק מיין תאנים בתוספת עשבי תיבול, אנחנו נזכרים בכל פסח - בגלל עניין הכשרות, ובכל ט"ו בשבט - בגלל התאנים. אישית, אני חושב שמגיע לו יותר. הבוכא של בוקובזה שנולד בתוניס במאה ה-19 והיגר מאוחר יותר לאירופה היא משקה נקי, עם ריחות מתקתקים, מרקם חלקלק וקיק אלכוהולי משמעותי. שימו לידו ביצי דגים מיובשות, או כמו שקוראים להם בתוניס אדם ח'וט, ותראו איך הוא מתחיל לשיר.

יקב רימון

מה שהכי טוב ביין מרימונים זה שהוא מספק תשובה חד-משמעית לשאלה למה עושים יין מענבים. היינות של יקב רימון עשויים טוב ומבטאים יפה את חומר הגלם, שמה לעשות, לא כל-כך מתאים ליין. מעבר לעשייה המוקפדת, אנשי יקב רימון יודעים טוב מאוד איך לשווק את המוצרים שלהם, ומהתוויות המאוירות של יין יום העצמאות, אותן גילינו במקרה בחנות משקאות בבית-שאן, קשה מאוד להתעלם.

שמן-זית דומיין סרור

ליד הבירה, או בתוך הדריי מרטיני, זיתים תמיד הסתדרו עם אלכוהול. ברשמי טעימה של יינות מצפון-עמק הרון אפשר למצוא המון 'ארומות של זיתים שחורים', אבל אי-אפשר לעשות מהם שום דבר שאפשר לשתות. מצד שני, באזור הים-התיכון גפנים ועצי זית גדלים יפה מאוד אחד ליד השני. יקב דומיין סרור, הצעיר יחסית, מאבני איתן שבדרום רמת-הגולן, מציע לצד יינות מרשימים ברובם גם שמני-זית שכדאי מאוד להכיר.

פלטר, ברנדי מג'הול

תזקיק מקומי מקורי שנוצר מתמרי מג'הול, מזוקק פעמיים במזקקת קוניאק ומתיישן במשך שנתיים בחביות. אין עוד משקה כזה בעולם, וגם אין כל-כך למה להשוות אותו וזו כבר סיבה מצוינת לנסות אותו. נכון, לא תמצאו בברנדי של פלטר יותר מדי נוכחות של תמרים, אחרי הכל לא מדובר בחומר הגלם הארומטי ביותר בעולם, אבל הזיקוק האיכותי, הטעמים המאוזנים והמבנה המוצק הופכים אותו למשקה טעים וראוי בהחלט.