צריחה מוגברת: גולדסטאר וחברים

ברק רום קפץ להופעה של 'החברים של נטשה' בהאנגר 11 לרגל השקת גולדסטאר 'סלואו-ברו' החדשה וחזר עם תובנה: יש בירה – יש חברים...

זה היה באירוע ההשקה של גולדסטאר החדשה, אבל אני אתחיל דווקא מההדרן. 'החברים של נטשה' עושים את סדר יום של יוסי אלפנט. מעבר לזה שזה שיר מדהים, מדובר על יוצר סופר-מוכשר שהיה אצלנו לרגע ואיננו עוד. האיש הזה דאג לכך שנכיר ונאהב את אהוד בנאי וגם את נטשה, אבל מי שמכיר את המוזיקה שלו יודע עד כמה היא מדהימה. משהו שלא נשמע כאן בימים ההם, אבל הוא כבר לא אתנו יותר וזה עשה אותי נוסטלגי ומילא אותי בגעגועים, אבל לא ליוסי אלפנט. אותו לא הכרתי.

כן הכרתי את אורי סלונים. הוא היה החבר הכי טוב שלי והוא היה סופר-מוכשר והוא הלך מהעולם הזה הרבה לפני שהוא היה צריך להחזיר ציוד ומשום מה השיר 'סדר יום' של יוסי אלפנט הזכיר לי אותו ממש. זה לא שאורי אהב את יוסי אלפנט במיוחד, אבל הוא בהחלט אהב את נטשה ועוד יותר אהב את השיר הבא שהגיע אחרי 'סדר יום' של אלפנט – 'מסמרים ונוצות' של מיכה שטרית.

זה שיר ששמענו בריפיט כל-כך הרבה פעמים בסיאט איביזה השחורה של אורי עם הרסיבר והמערכת הסופר-אדירה וסופר-ניינטיזית שלו וככה חרשנו את העיר, עם מיכה שטרית ברקע, ובמיוחד עם 'מסמרים ונוצות'. מעין שיר כזה שגורם לרגש שלך לצוף. הניגודיות הכל-כך מדהימה ומחושבת של מסמרים מול נוצות. קשה מול רך. חיים מול מוות.

כן, בגיל 35 ולא בפעם הראשונה בחיים שלי, זה בטוח, אני שוב חושב על החיים והמוות. הקשר האינסופי והמבלבל הזה בין מה שקיים לבין מה שאינו עוד. בין מי שהכרת וחשבת שתהיה זקן אתו ובין זה שהלך ככה בגיל 30 מבלי לקבל שום הסבר מספק. מסמרים ונוצות.

לא לשכוח, לצרוח

הגענו בערך חצי שעה לפני ההופעה היישר לזירת ה-VIP של האירוע. בסך-הכל מדובר בפרויקט של טמפו ושל גולדסטאר, באופן פרטני יותר, וזאת היתה הזדמנות מצוינת לטעום מה'סלואו ברו' החדשה של גולדסטאר. נכתב כבר רבות על הבירה החדשה בעלת עשרה אחוזי האלכוהול שלה. גם אצלנו בסנהדרינק תוכלו לקרוא עליה לא מעט וקטונתי מלבקר את הבירה הזאת, רק אציין שבתור מי שלא מת על בירות בסגנון מרדסו ושות', מאוד נהניתי ממנה והיא כמובן עלתה לראש כמו שצריך ולכן דבקתי בה למשך המופע.

אז אחרי שמאוד נהנינו מהאירוח, מהשתייה, מהאוכל ומכך שהתחככנו בכל מיני סלבס שבאו לתת כבוד לאלבום המופתי הזה כאחרוני המעריצים. סתם, לא התחככנו בהם, אבל היה די מגניב לראות אותם יוצאים מהמפורסמות שלהם ופשוט נהנים מהופעה, עד כמה שהמשפט הזה נשמע פריפריאלי להחריד. למופע הגעתי עם זוגתי שתחייה, שבאופן יוצא-דופן החליטה גם לשתות קצת והיינו במצב רוח ממש טוב ובמתח טוב והתרגשות לקראת נטשה.

שיעלו כבר, חשבנו לעצמנו בקול רם. ואז, כמעט ללא איחור, הם עלו עם השיר הראשון באלבום: "בדקה אחת שפויה" - שיר מדהים שמדבר, כנראה, על הרבה דקות לא שפויות דווקא. כאלה שאנחנו חווים לא מעט בחיינו ואז לומדים להעריך את הדקה הזאת, המיוחדת שהיא בעצם רגע של בהירות. הייתי רוצה להגיד שההופעה היתה ממש חיבור מדהים בין שני אנשים שלעולם לא ייפרדו, אבל למעשה הם ביצעו את השירים רק כמו שצריך.

שלא תבינו לא נכון, זה ממש מספיק. בשני האנשים האלה יש מספיק כישרון גם כשהם מתעוררים בבוקר אחרי לילה של סמים ואלכוהול, אבל ניצוצות של פעם לא היו. כנראה שעברו הרבה מים בנהר המוזיקלי הזה וכיום הם עושים את זה ממקומות אחרים. אני חושב ככה כי לא ראיתי איזה חיבור מטורף ביניהם במופע. דוכין על הפסנתר, שטרית על הגיטרה ומה שביניהם. כל השירים נעשו בצורה מאוד נאמנה למקור מבלי לנסות לגרום לך לחשוב שאתה נמצא בהופעה חיה של אחד האלבומים הטובים שיצאו פה בארץ.

בכל זאת נשארנו עד השיר האחרון בהדרן ובכל זאת יצאתי עם המון מחשבות טובות וזיכרונות על חברי המדהים שהלך לעולמו וזה גרם לי לחשוב על החברות האמיצה בין השניים האלה שעברה לא מעט, אני בטוח, והולידה לא מעט נכסי צאן ברזל למוזיקה הישראלית. זה בעיקר גרם לי לסלוח להם באותו ערב חורפי בהאנגר 11. חברות יכולה לעבור הרבה שינויים בהרגלי הצריחה, אבל היא תמיד נשארת חברות.