ברז-בירה בשדה התעופה של בודפשט, גרם לניר קיפניס לחשוב על ההבדלים הגדולים בין גולדסטאר להייניקן, בין מקומי לגלובאלי – שניים שהם הפכים כה גדולים, או אולי בעצם שני חלקים של אותו השלם?
שדה התעופה של בודפשט. עוד מעט עולים למטוס ואני עם חצי הליטר המי-יודע-כמה שלי, מנסה לאזן בין הרצון הכן לעלות לטיסה במצב צבירה שיאפשר לי לעצום את העיניים, לבין ההכרה בכך שיש אפשרות שהכוונות הטובות לשינה טובה ייגמרו בסליחה-סליחה בדרך לפעם השלישית בדרך לשירותים הקלסטרופוביים שבמטוס. לא במקרה הברז האחרון שסחטתי עד תום בחופשתי היה של 'הייניקן' – ולא במקרה הנוף שאליו נחתי בישראל הוא כולו 'גולדסטאר'. שני המותגים שייכים בישראל ל'טמפו', ובין שניהם, כך נדמה, מתוח הספקטרום השיווקי כולו...
לא במקרה הברז שסחטתי בחו"ל היה של הייניקן, והנוף שאליו נחתי בישראל היה של גולדסטאר (צילום: יח"צ)
המקרר הענקי המלא בבקבוקי 'גולדסטאר' – שמקבל את פניו של כל מי שנוחת בישראל, משדר "כמה טוב שבאת הביתה", משהו שלפחות עבורי מרכך קצת את הכאב הכרוך בכל חזרה ארצה... כן, כן, מזכיר לי המקרר הצונן: ישראל היא לא רק המרפקים שתכף יתחילו בביקורת הדרכונים, מטומטמים עם בלונים באולם הנכנסים ונהג מונית שמנסה למכור לך "מחיר" במקום הנוהל הקבוע בחוק שמחייב אותו להפעיל מונה בכל נסיעה – ואותך לשלם רק על פי מחירו.
הו לא: ישראל היא גם חומוס על הבוקר ומטקות, או שש בש על החוף ונשים יפות שרק ערבוב הגנים מכל תפוצות ישראל יכול לייצר. ישראל היא חבר'ה שהם בעצם המשפחה המורחבת שלך והיא ארוחות-חג והיא המחנק בגרון של יום העצמאות והגאווה שאוחזת גם בכל מי שמלא בביקורת, לרוב מוצדקת, כל מדינתו-מדינתנו – ברגע שבו מדליקים את המשואות לתפארת מדינת ישראל וזיקוקים בריח של מנגל ממלאים את השמיים. גולדסטאר, לטוב ולרע, היא אנחנו – ואני באופן אישי שמח לראות את הפרצוף הידידותי והמקומי כל-כך של המותג הזה ברגע שאני מציב את רגלי בחזרה במקום שעימו אני מנהל יחסי אהבה-שנאה כבר לא מעט שנים.
הקמפיינים האחרונים של המותג, העמיקו את הקשר לא רק בינו לבין הישראליות, אלא בעיקר בינו לבין הישראלי, בלשון זכר. כן, כן, היו לא מעט ביקורות על הקו הזה, שמבטא (לטעמי האישי, כמובן) שיחת גברים לגיטימית. אתם יודעים מה? בעצם הוא היה אפילו עדין: שיחת-גברים, כמו שלמדנו מהמרוץ לנשיאות של דונלד טראמפ, מתדרדרת לעיתים למקומות שעימם שום מותג לא היה רוצה להיות מזוהה, בעוד שגולדסטאר עצרה בחנייה המרוחקת-יחסית של "תגיד תודה שאתה גבר". קצת דאחקות על חשבון מלחמה שממילא אנחנו, הגברים, מפסידים בה – כן. "החפצה" – אותה מילה שלומדים בשיעור הראשון ללימודי מגדר – דווקא לא.
אבל אם גולדסטאר היא החבר'ה מהמילואים, הרי שהייניקן היא הדיילת החיננית שמבקשת ממך להישאר חגור עד לעצירתו המוחלטת של המטוס – בתנאי כמובן שלא טסת עם אל-על לאומן. הייניקן היא משב הרוח הצונן והחיוני (לי) כאוויר-לנשימה שחוטפים כשנוחתים באירופה הקרה. הייניקן היא כמובן צ'מפיונס-ליג (היא כמובן גם ספונסר רשמי של המפעל), אבל היא שפה זרה, היא מאכלים אחרים, היא הרצון הכן, אפילו של פטריוטים גדולים ממני, לתפוס מרחק מהישראליות, אפילו אם רק כדי לאפשר את הישרדותה של מערכת היחסים.
הייניקן היא תחכום. היא אמנם גם כדורגל, כאמור, אבל היא גם שיחה בפתח של מועדון ג'אז או דרינק אחרון עם העמיתים שלך לכנס, בפאב שבקומת-הכניסה למלון, לפני שאתה עולה לחדר ומשחרר את החולצה המכופתרת מדי שבישראל אתה בקושי לובש – וחבל, כי היא דווקא מחמיאה לך. אם תרצו, הייניקן היא בירה שמשיקים בעדינות, צוואר ירוק לרעהו, וממלמלים "צ'ירס", בעוד שגולדסטאר היא "לחיים" עם החלק התחתון של הבקבוק או עם אחיזה מלאה בכוס חצי-הליטר, בעוצמה שכזאת עד שהיא כמעט נשברת.
רגע לפני שמסתיימת החופשה שלי, על (עוד) חצי-ליטר הייניקן בשדה התעופה בבודפשט, אני מהרהר בהבדלים הללו בין שני מותגי הבירה האהובים עלי כל-כך ומגלה שיש בי משניהם, אותה כפילות שאני מניח שקיימת בלא מעט ישראלים: אני חייב לברוח מכאן לעתים קרובות מספיק בכדי שאוכל לזכור גם את הדברים שאני אוהב במקום הזה... או במילים אחרות: לפתוח קצת את הראש והעולם כדי להמשיך להגיד תודה שאני גבר ישראלי.