אפשר להשיק אלבום חדש במסיבה עם ידוענים ובצילומי יח"צ מחויכים, רק לא כשקוראים לך גלעד כהנא, והתואר "מיוחד" נע באי-נוחות ליד שמך, כי הוא חש לא מספיק...

בתנאים כאלה, אינך משיק אלבום, אלא מבצע "הילולת השקה - אירוע מולטי-דיסציפלינרי חסר עכבות, או, בפשטות, "אורגיה של אמנות והשראה". בפשטות. לא היה מנוס, אם כך, מקיום אירוע כזה להולדת "אפריקה שלי", אלבום הסולו הכפול והטרי של כהנא. עם כל הפשטות, וכל המכבי שזרמה שם, לא פשוט לתאר, שלא לדבר על להבין. אז נסו להתרכז בדקות הקרובות. בהצלחה.

הגירויים היו בלתי פוסקים, הרעיונות יצירתיים וצצו אפילו רגעים בהם נדמה היה שאתה מבין את כוונת המשורר... (צילומים: יח"צ, ליאור גולסאד)
הגירויים היו בלתי פוסקים, הרעיונות יצירתיים וצצו אפילו רגעים בהם נדמה היה שאתה מבין את כוונת המשורר... (צילומים: יח"צ, ליאור גולסאד)
הגירויים היו בלתי פוסקים ואפילו צצו רגעים בהם נדמה היה שאתה מבין את כוונת המשורר... (צילומים: ליאור גולסאד) בית רומנו בדרום תל-אביב, אותו מבנה אפרורי שהשתרש במיתולוגיה העירונית עד שנעשה טרנדי לאחרונה, אירח באחד ממתחמיו, המכונה סוזי, את ההילולה. ההפקה, שהשתרעה על פני שלושה ערבים, נעשתה בשיתוף התדר, שהוא, איך לומר, בר-אתר, מעין פרויקט אמנותי, תקשורתי ואלכוהולי שנודד לפעמים, יענו, פופ-אפ. הדרך לערב הפתיחה של אורגיית האמנות וההשראה עברה בחדר מדרגות צר עד מתפורר בקרביו של בית רומנו, שבו עולים ועולים עד שנדחקים בכניסה צפופה וב-35 שקל (אלא אם אתם מוזמנים של ההפקה) למסדרון ארוך, כזה של סרט אימים. משני צדיו של המסדרון חדרים-חדרים, מכל אחד מהם בקע רעש אימים. הרעש, כמו החום, היו המוטיבים המרכזיים, הבלתי ניתנים להתעלמות, בהתרחשות. ו"התרחשות" תוגדר כאן כמושג מפתח, שכן מעבר לעשייה האמנותית הרב-תחומית והשוקקת, כולם בקהל רחשו מכל עבר, נשפכו כנמלים מהחדרים למסדרון הגרום, וממנו אליהם. סוג מודרני של מהומת אלוהים. 17 שירים יש באלבום האפריקאי. כל שיר זכה לייצוג אמנותי משלו, בחדר משלו. התחומים מגוונים כמעט כמו האסוציאציות של כהנא: קולנוע, מחול, וידאו-ארט, תיאטרון, מוזיקה, הקראת שירה, מיצג, ציור, עיצוב טקסטיל ובלתי מוגדרים. בחדר אחד, המדמה מתפרה, גזרי בדים הוטלו על הרצפה, ועל קירות סמוכים קרעי טקסטים שיריים על לוחות שחורים. בחדר "מפעל הנקניקיות" מיצג של עגלה לממכר נקניקיות, מעליה נתלו הפוכות חולדות מבד, לצדה מכונת תפירה מאוישת ופסנתרן שפרט על פסנתר שחור. בחדר "אפריקה מתחת למים" התפלשו רקדן ורקדניות על הארץ בתנועות איטיות וארוטיות. ובחדר הכי חמוד והכי קומוניקטיבי הוזמנו המבקרים להניח כדורים צבעוניים בשקעים על גבי שולחן-לוח, שהוא למעשה תיבת נגינה ממוחשבת, המשתפת אותם ביצירה. הגירויים היו בלתי פוסקים, הרעיונות יצירתיים וצצו אפילו רגעים בהם נדמה היה שאתה מבין את כוונת המשורר. אבל בחום המהביל ובקקופוניה הכללית, לך תתרכז, לך תבחן סמלים ודימויים, לך תבודד צלילים, או לך הביתה, נודניק. כמעט לכל חדר היתה מרפסת, ובכל מרפסת היה בר, ובכל בר היתה בירה. באירועים קודמים היה יותר כיף, כי שם חילקו מכבי בחינם וכאן מכרו כמו גדולים. אבל עם כל הגיוון האמנותי שמסביב, ואולי דווקא בגללו, איך אפשר לוותר על אמנות הלגימה. תוך שעה מרגע הפתיחה של ערב הפתיחה, המסדרון ופתחיו התמלאו ככה שלא הוכנסו עוד מבקרים. וזו היתה הזדמנות אמן לחמוק החוצה ולגלות שנירה רבינוביץ' בדיוק מגיעה, כך שרשמית, לפחות, אתה כבר לא מרגיש הכי קשיש בהתרחשות...