שונאים סיפור אהבה: בירה משפחתית...

חברי מועצת סנהדרינק על הדרינק שגרם להם לאהוב או לשנוא יותר מתמיד. פרויקט מיוחד לט"ו באב…

מירה איתן על הרגע ההוא בו הבינה שכבר לא תהיה בבעלותה מבשלה משפחתית, ושהיא כבר לא תהיה ברומאסטר...

אם כבר מדברים על אלכוהול - כולם היו בני. קשה לבחור רק אחד. אני אוהבת את טעמי היין והבירה, אני נהנית מאוד מהתחכום של ג'ין וויסקי, אני חוגגת עם עראק וטקילה, ובוחרת לסיים את הערב עם גראפה וקוניאק. ויש עוד. בטוח. ויש פה גם סיפור של התאהבות. כל משקה חדש שהכרתי במשך השנים גרם לי להיכבש בקסמה של תרבות האלכוהול, על שלל הפרטים הפיקנטיים של המותגים השונים...

לימים, הבינו החברים של סבא שלשתות בירה קנויה הרבה יותר פשוט מאשר להכין אותה, וכך נגנז החלום שלי... (צילומים: יח"צ)

לימים, הבינו החברים של סבא שלשתות בירה קנויה הרבה יותר פשוט מאשר להכין אותה... (צילומים: יח"צ, מירה איתן) אבל גם המיתוסים והאגדות שמאחורי הקוקטיילים תמיד קסמו לי. כל ביקור במבשלה, מזקקה או יקב ברחבי העולם הוסיף עוד נדבך לקשרנו האמיץ, וכל בילוי בבר, מסעדה או כוסית של ערב טוב - הם תמיד השקעה טובה ביחסים העמוקים והפתוחים בינינו. ואיכשהו לרוב, כשהקשר בינינו מאוזן, המשקה משרה תמיד הרגשת שמחה ושלווה ומעין חגיגה שחוזרת על עצמה. זה התחיל אצלי בגיל מאוחר יחסית. בשנות העשרים עדיין הייתי משתכרת בקלות רק מהרחת הפקק. אבל יש לי בכל זאת סיפור או שניים מהעבר, שניהם קשורים בבירה.

כשהייתי ילדה די קטנה גרנו בדירה שהמטבח שלה היה ממש פצפון. שולחן אוכל קטן עם שרפרפים ירוקים שימש אותנו אז כפינת אוכל. השולחן היה צמוד לדלת שהובילה למרפסת שירות קטנטנה. פעם היו בונים מרפסות מכל עבר, גם בדירות קטנות. אמא שלי, שכבר אז חיבבה מאוד בירה, היתה פותחת לעצמה בקבוק של בירה נשר לבנה בשקע של מנעול הדלת (אין לי מושג אם יש לשקע הזה שם משלו), ולנו, לילדים, היתה פותחת בקבוק בירה נשר שחורה. איכשהו התמונה של הנשר ההוא תמיד חוזרת אלי. בפעם האחרונה היא חזרה אלי כשהתחלתי לעבוד ביקבי כרמל וגיליתי בכניסה למחלקת הנהלת החשבונות של היקב, את תמונת הנשר המרהיבה חקוקה על-גבי מרצפת ענקית, קרוב מאוד למקומה של המבשלה הישנה. ויש גם סיפור שסיפר לי אבי בילדותי. כשאבא שלי היה ילד, שנים לפני קום המדינה, סבא שלי ז"ל, שהיה חייט, ועוד כמה חברים, רצו להרוויח עוד קצת כסף מהצד והחליטו לעשות בירה ביתית ולמכור אותה. פיילה גדולה התבשלה על פרימוס, ובקבוקים שנאספו לצורך העניין התמלאו בנוזל שתסס. הבירה היתה טובה למדי בעיניהם והחברים שתו אותה בשמחה רבה. לימים, הבינו החברים של סבא שלשתות בירה קנויה הרבה יותר פשוט מאשר להכין אותה, וויתרו על עשיית העצמית של הבירה. לסבא, שהתקשה להמשיך לתפעל את המיזם המגניב במימון עצמי, לא נותרה ברירה אלא לנטוש את הרעיון, וכך נגוז הסיכוי שלי להיות בת לשושלת מפוארת של מבשלי בירה, או להיות ברומאסטר בעצמי...