עם מי הייתי רוצה לשתות בירה?

זיו לנצ'נר היה שמח לשתות בירה עם אלכסנדר פן - המשורר הגדול שאהב נשים ואלכוהול, אבל את עצמו יותר מהכל...

במידה רבה של סבירות מפוכחת, אפשר להעריך שהוא לא היה נחמד במיוחד. חבר נפש כזה בוודאי לא הייתי בוחר לעצמי. הקפריזות, ההתהפכויות, האגואיזם הנורא - כולם לא באים לי טוב. אבל כפרטנר לשתייה, למסע מתומלל של זרם תודעה ספוג באלכוהול, לתעופה וצלילה סביב שולחן בבר, הייתי לוקח בשתי ידיים את אלכסנדר פן. אין מתאים ממנו...

כרונולוגית, הוא בן מחזור של סבא שלי, שכמו פן, הגיע מרוסיה, והיה אמנם משורר קטן בהרבה, אבל מענטש גדול בכמה מידות... (צילומים: יח"צ)

כרונולוגית, פן הוא בן מחזור של סבא שלי, שהיה אמנם משורר קטן, אבל מענטש גדול ממנו בכמה מידות (צילום: יח"צ) כרונולוגית, הוא בן מחזור של סבא שלי, שכמו פן, הגיע מרוסיה, אהב לנגוס בחיים וללגום אותם, שפע רגש, והיה אמנם משורר קטן בהרבה, אבל מענטש גדול בכמה מידות. סבא שלי התענג על ברנדי דה-לוקס 777, שנודע בפיו כ"אביסעל קוניאק", ויש להניח שפן הערה נוזלים דומים, בעיקר במצבים בהם מסוגל היה להבחין מה בדיוק זורם לתוכו. עם סבא שלי, צר לי שלא הספקתי לשתות קוניאק עילי, כי הגיע לו והגיע לי. ועם פן - טוב, עם פן הייתי שותה בטח איזה בירה, ושהוא ישתה מה שהוא רוצה. פן ממילא עשה תמיד רק מה שהוא רוצה. אצל אמנים, גם כשהם פיכחים, האמת היא עניין של אינטרפרטציה. הביוגרפיה המוקדמת של אלכסנדר הקטן היא כנראה תעתוע אותו יצר במו ידיו, בהבל פיו, בדמיונו הקודח. בסיפור הזה, היה ילד שגדל בבית סבו צייד הדובים על גדות ים הקרח הצפוני, והתגלגל בהמשך לחבורות רחוב של נערים פורעי חוק. גם היום, אני משוכנע, כשיישב מולי ויפשיט מלצריות בעיניו היפות, פן יתאר את עלילותיו הצעירות מקסים כל-כך, עד ששאלת "היה או לא היה" לא תשחק תפקיד. רק פן ישחק. והוא לא יהיה מוכרח להמציא. תולדות חייו המתועדים כוללים הרפתקאות מסעירות דיין להזנת לילות שלמים של סיפורים. פן ירים כוס מתרוקנת בזרוע גבוהה ונטויה ויספר לי על קריירת האגרוף שלו, שהחלה במוסקבה ונמשכה בארץ ישראל (שם התאמן במכבי וכאן כבר אימן בהפועל תל-אביב. לא רק בנשים בגדת, מנוול...). מעניין אם יספר גם על הפציעה הרצינית שעבר באחד הקרבות, זו שלא גרמה לו לפרוש, חלילה, אלא רק להתחשל ולהמשיך. מתישהו יגיע הקטע של המאסר הפוליטי בבלארוס, בתקופה שציונות עדיין נראתה לו רעיון טוב, עוד משהו ששווה להסתכן למענו. והאידיאולוגיה - "כן, טובאריש זיו, אידיאולוגיה!", הוא ירעים בשלב זה בקולו - תיקח אותנו לרומן הארוך והסוער עם הקומוניזם. הוא היה המשורר הכי חשוב של המפלגה בישראל, ושילם על כך מחירי נידוי, אבל הטיפוס הזה לא התקפל בפני אף אחד ושום דבר. גם לא בפני הקומוניזם, אתו סגר חשבון בערוב ימיו. כי אף זאת חשוב לדעת על פן: הוא לא נשאר חייב. מעניין אם אראה בפרא השרמנטי ששותה אתי את היוצר הענקי. המקורי, המרגש, זה שלא משחק עם הלב, כי פן לא משחק, אלא מטלטל את הלב - ואז שולח לתוכו שני אגרופים מפילים. לעזאזל, אני עושה לחיים (ולחיים, ולחיים, ולחיים) עם האיש שכתב את "לא אני הוא האיש", את "וידוי", את "סורו ממני" ואת, ואת... כל-כך הרבה כישרון ויצירה נדחסו בחסר השקט הזה, והם עשו אותו גם צייר. ידעתם, שואבי בירה שכמוכם? אלכסנדר פן היה צייר מחונן. אין מצב שאצליח לשכנע אותו לשרבט עבורי שיר או רישום על מפית, הא? ברור שלא. אולי היה לי סיכוי, אם הייתי אישה סקסית. אבל מהפך כזה, גם אחרי בקבוק שלם, לא אוכל לחלץ מעצמי. חבל. כי נשים היו החולשה הגדולה של פן. והיו לו המון כאלה. נשים, כמו חולשות. שלוש מהן ילדו לו ארבעה ילדים, וגם כלפיהן גילה רומנטיקה גועשת לצד שפלות מרשימה. את בלה דון, אהובת חברו הוותיק, הוא צד בזמן שהחבר נסע לטיפול רפואי בברלין. פן איים להתאבד אם לא תיענה לו, וכשירה בעצמו במהלך שמירה - בלה דון בת ה-18 כה התרשמה, עד שעברה לגור אתו בתל-אביב. זה הסיפור, לפחות. איך מסבירים דבר כזה? אתקיל אותו. מה אמרת לילדה? "התקרבי וראית בחלון על מצחי העייף אות קין", הוא יצטט בתשובה, בחיוך מריר, מהשיר שכתב באותה שנה. ולא שמשהו השתפר באתיקת החיזור שלו בהמשך. עם הכוכבת חנה רובינא, מבוגרת ממנו ב-18 שנה, התחיל כשהיה נשוי לבלה דון. ועם רחל לופטגלס (שהיתה אשתו השנייה וסבלה אותו ואת הבגידות שלו עד יומו האחרון) התחיל כשטיפלה כאחות ברובינא, לאחר הלידה הקשה של אילנה. מזלך שאתה מת, גבר, אלחש לו באוזן. היום הן היו צולבות או מסרסות אותך. אין בושה, מה? לא, לפן לא הייתה בושה. הוא הסתובב בתל-אביב שלו במכנסי רכיבה וחולצה רוסית רקומה, במעיל ובמגפי עור - וכך יגיע (באיחור נונשלנטי, כמובן) גם לפגישה שקבע איתי. ומה שידהים, שגם כאן ועכשיו, בבר תל-אביבי ב-2015, פן ייראה הכי חתיך. והכי מעודכן. זה יהיה בדיוק כמו אז, ב"חברה טראסק", עם האמנים ופועלי הבניין, ששתו ועשו בלגן בבתי-הקפה וארגנו נשפי פורים ועפו על החיים. כי מה באמת השתנה כאן, יא אלכסנדר? מה באמת השתנה אצלך? הרי גם הסוכרת הקשה לא גרמה לך להפסיק לשתות, ולחזר ולזיין. וגם אחרי שקטעו לך רגל, ואז עוד אחת, נשארת הולל חסר תקנה. אז מה זה כבר ארבעים ומשהו שנה. הכל נשאר כשהיה. "אתה מתבטא לא רע", יערפל אלכסנדר פן מבט אחרון לפני שיתעלף על השולחן תוך זמזום 'שיר השיכור', שגם אותו כתב. "אבל אתה ילד. ונראה שלא הבנת דבר"...