דוד וגוליית: פיינט גינס במנהטן

אורי שמיר בסך הכל חיפש להוריד איזה פיינט גינס באחד מהברים האיריים של מנהטן. על הדרך הוא פגש את גוליית שדווקא גילה אמפתיה לפלסטינאי שמולו...

יום ראשון. מסתובב עם מזוודה במנהטן. מחפש איפה אפשר להרטיב את הגרון עם איזה פיינט גינס של בוקר בדרך למלון. שלטי הניאון האירו את חנויות השדרה השישית. הדרך הקצרה מהשדה למלון הזכירה לי את 'תעלת בלאומילך', יצירת המופת של אפרים קישון. באמצע הרחוב, קדח כפילו צפוף הפיגמנטים של בומבה צור, בפטיש אוויר. אינסטינקטיבית הרמתי מבט לחלון הקומה השנייה (מתוך 79), אבל אבנר חזקיהו לא היה שם...

להפתעתי, הלובי של מלון Night, היה חשוך כקבר. גיששתי את דרכי לדלפק הקבלה. הפקידה לקחה את הדרכון שלי והסיטה קלות את העכבר. אורו של צג המחשב, האיר את הלובי. על קירות החרסינה השחורה, נתלו תמונות סטילס בשחור-לבן בהן נראו צעירות שרק עורן לגופן. עדות לשפל הכלכלי של 1929.

לאחר מישוש מוצלח של כפתור המעלית, הגעתי לחדר שמספרו 51. אחרי מקלחת חמה ירדתי ללובי וכשיצאתי מן המעלית, היכה באפי ריח כבד של בושם זול. מולי עמדה צעירה, לבושה מעט יותר מאלו שראיתי בתמונות הלובי. היא חייכה ונתנה בי מבט של 200 דולר. רק אז הבנתי, שמלון Night אינו אלא מלון Day use.

ישועת השם כהרף עין

העייפות מהטיסה המייגעת, הכריעה אותי. לגמתי במהירות את הפיינט השלישי וחזרתי לחדרי החשוך. התעוררתי בשתיים לפנות בוקר וירדתי לשוטט בשדרה השישית. קניתי קפה וקרואסון בסטארבאקס ויצאתי לעשן. לידי נעמדה אישה גדולת ממדים שהושיטה לי שטר של דולר, תמורת סיגריה. באקט אצילי, סירבתי לתשלום והדלקתי לה את הסיגריה. שוחחנו על ענייני בריאות ואחרי דואט שיעולים קצר, היא הלכה לדרכה.

בבוקר נסעתי לניו ג'רזי, לסייע בהקמת תערוכת Kosher fest שאמורה היתה להיפתח ביום המחרת. מדובר באירוע שנתי שבו נאספים יצרני מזון ומשקאות יהודים מכל העולם, ליומיים של חוויות קולינאריות כשרות ויצירת קשרי מסחר.

בעודי נלחם ב'רול-אפ' סורר, ניגש אלי אברך צנום שראה את קרקפתי העירומה, ואסר עלי לפתוח בקבוקי יין, ובטח שלא למזוג מהם, גם אם היין מבושל. ישועת השם כהרף עין. האיסור המפורש שחרר אותי למעשה מעמידה משמימה בדוכן, לטובת סיבוב ברים ביומיים הבאים.

עם ערב חזרתי למלון ואחרי מקלחת קצרה ומקצה שיפורים ארוך, בחושך, מול המראה, ירדתי לשדרה. הצלחתי לצעוד כמה מטרים בשדרה ההומה כשלפתע ניגשה אלי גיבורת ילדותי – מיני מאוס, בכבודה ובעצמה. היא חיבקה אותי בחום וכעבור דקה שתיזכר לנצח, נפרדתי ממנה בצירוף 15 דולר, דמי חיבוק, בלי סלפי.

פניתי לכיוון רחוב 42, כשפופאי האגדי ניגש לחבק אותי. רק 10 דולר. כשהסתובבתי, ראיתי את דונלד דאק הברווז ובאגס באני, עושים את דרכם לעברי, ומיד פתחתי בריצה כדי למצוא מקלט בחיקה של הברמנית הג'ינג'ית באוק'ונלי.

התיישבתי על אחד משני הכיסאות שהיו פנויים. הזמנתי פיינט גינס והמבורגר אירי. שתיתי במהירות והזמנתי עוד פיינט, כשהגיע ההמבורגר. כל מה שחשבתי על אמריקה, ששם, כך סיפרו לי, יש הכל ובגדול – התנפץ על הצלחת.

על-גבי לחמנייה שקוטרה קטן אך במעט מהכיפה של נפתלי בנט, הונחה פרוסת עגבניית שרי, ותחתיה, הס פן תעיר, נח לו בעצב המבורגר זעיר. כמה פיסות חסה וגליל מתכת עם צ'יפס מילאו את הצלחת. בעוד אני מנסה לדלות את ההמבורגר, שנפל שוב ושוב בין שיני המזלג, נעמד לצדי הר אדם אדום שיער. קראו לו קלייב. אני קראתי לו גוליית.

כשגוליית חייך אליי

הרמנו את כוסות הבירה שלנו ביחד, וכמו שקורה בכל בר בעולם, מבטינו נפגשו: "לחיים", חייך גוליית והציג את עצמו. הושטתי יד והוא מעך אותה בחביבות. "מאיפה אתה?", שאל. "ישראל", עניתי. "או, פלסטיין!", קרא בשמחה, "סאלאם עליכום". כדי להימנע מעימות שעלול להסתיים במותי בטרם עת, לא תיקנתי אותו. "עליכום א-סאלאם", השבתי ב'עין' גרונית.

הנפיל האירי פנה לברמנית והחליף איתה מספר מילים בשפה הגאלית וכעבור דקה, הונחו לפני, שש כוסות פאדי' שתי כוסות טקילה ופיינט גינס. "אני מזמין. זה בשבילך. הזמנתי גם בשבילי". ביקשתי סליחה מאללה, על חטא האלכוהול והתחלתי לשתות.

שבעה מסכי טלוויזיה היו בבר. בשישה מהם שודר משחק מליגת N.B.A ובשביעי, שיחקה נבחרת אורוגואי נגד צ'ילה, במוקדמות המונדיאל. כוס הוויסקי השלישית התרוקנה, בדיוק כשלואיס סוארז, הוריד כדור על החזה, הניף את הרגל ונגח שלשה מרהיבה לרשת נבחרת צ'ילה.

רגע לפני אבדן הכרה, גיליתי את הטרנד האמריקאי - הם שותים. לא משנה מה, מה שחשוב זה כמה. חוץ מזה, אין כאן צ'ייסרים. הסתכלתי על האירי. הוא היה שיכור לחלוטין. הכוס האחרונה שלפניו התרוקנה מזמן בלגימה. כפלסטינאי גאה סיפרתי לו על טרנד מזקקות הוויסקי שמתפתח אצלנו, ושיש כמה תזקיקים לא רעים בכלל.

גוליית שבשלב הזה היה כבר שיכור מהתחת, חייך אליי חיוך רחב וצעק בשמחה: "So let's have one". ניסיתי להסביר לו שלא נראה לי שמחזיקים את זה כאן, וכשהבנתי שכבר מזמן איבדתי אותו מיהרתי לרוץ להשתין. כשחזרתי מהשירותים, ורק אללה יודע איך, הוא כבר ישב לצדן של שתי בלונדיניות, אם ובת שהתיישבו על הבר. עמדתי לידן ושמעתי אותו שואל אותן מאיפה הן. "איווה", ענתה האם.

"אינדיאנס!", פסק הענק באושר, מתעלם מרעמת השיער הצהוב שעל ראשן, ומיהר לקרוא לברמנית. גם אני. ביקשתי מהר חשבון לפני שהענק יתעורר, אבל היא אמרה שהכל כבר שולם. הודיתי לו בלב בשמם של כל המוסלמים עלי אדמות וזחלתי למלון. מחר מתחיל הפסטיבל של היאהוד...