זיו לנצ'נר ביקר בתערוכת "גן התענוגות הארציים", אבל לא לפני ששתה משהו קטן. לגמרי לא בטוח שזה עזר לו להבין שם משהו...
זיו לנצ'נרמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
זיו לנצ'נר ביקר בתערוכת "גן התענוגות הארציים", אבל לא לפני ששתה משהו קטן. לגמרי לא בטוח שזה עזר לו להבין שם משהו...
תערוכת גן התענוגות הארציים - אווירה הזדמנות לממש פנטזיות. גן התענוגות הארציים (צילום: יח"צ)
הבעיה עם אמנות רחוב היא הבעיה עם כל מה שקורה ברחוב: כשמוציאים את זה משם, זה לא אותו דבר. ואני מדבר על כל דבר: חתול, הומלס, סביח, כדורגל - וכן, גם זמרת, בולע אש וציור קיר. אלמנט שבא טוב או טבעי ברחוב מאבד מקסמו ומייחודו כשגוררים אותו הביתה. או לחלל תצוגה. ואל תתקטננו איתי עכשיו על כל דוגמה. אני יודע שסביח והומלסים לא מקסימים את כולם, אבל תתחברו לאווירה.
זה מה שניסיתי אני לעשות, כשהגעתי לאירוע השלישי בסדרת cut by demand, פרויקט של שני אמני הרחוב Dioz ו-signor Gi, שמתקיים בשיתוף מכבי (לא הקבוצה הכי טובה בעולם, אלא מותג הבירה הישראלית המתעורר בימים אלה מחדש).
כותרת התערוכה היא "גן התענוגות הארציים", והלקח הראשוני הוא שאין לקחת ברצינות מילולית רבה מדי כותרות של תערוכות, אחרת מפתחים פנטזיות מלוכלכות ובלתי ממומשות כל הדרך למחסן בנמל יפו. לחילופין, אפשר פשוט לרכוש השכלה מינימלית באמנות, וכך לדעת מראש שהכותרת הנשמעת כשם מקורי למכון בשונצינו היא היצירה המפורסמת ביותר של אמן הרנסנס ההולנדי, הירונימוס בוש.
טכנית, שני האמנים יצרו יחד, בבליל סגנונות מודרניים על דיקט, שלוש יצירות גדולות שנוסרו לחלקים. התוצאה היא שלושה קירות שעל כל אחד מהם מספר תמונות המתארות את אחד המצבים, או המקומות, או ההזיות הבאים: גן עדן, גיהינום וגן התענוגות הארציים, "המייצג את המציאות כפי שהיא".
אמנותית, רק בכפוף לפרשנות שלי, בגן עדן, בגיהינום וגם במציאות כפי שהיא, הדמויות מכוערות מאוד, עירומות מאוד וחרמניות מאוד. ההבדלים נעוצים בעיקר בצבעים השולטים: שחור-אדום בגיהינום, ורוד בגן עדן וירוק-כחול בגן התענוגות הארציים. עם זאת, ייתכן בהחלט שלא הבנתי כלום, שכן גם ביומיומי אני נוטה להתבלבל לעיתים בין הגיהינום לבין המציאות כפי שהיא.
ואם להיות קצת פחות טיפש, העבודות הן שילובי טכניקות של ציור, איור ופופ ארט, מעין קומיקס עוכר שלווה, צפוף, עתיר דימויים וזועק בצבעיו. זוהי אמנות עירונית בהחלט, סואנת ורועשת גם כשהיא דוממת, על דיקט.
ויזלטיר שורר כל הזמן בראשי "יש לי סימפטיה לאמנות קונספטואלית בתל אביב". כשהשיר הזה היה להיט, במשך שבריר שנייה היסטורי היתה לי תחושה שאני מחובר יותר לאוונגארד אמנותי, אבל יש מצב שחלפו מאז כמה שנים.
מצד שני, ועל אף העובדה שהדבוקה ההיפסטרית בחוץ היתה צעירה ולבושה מגוחך כמתבקש, אולי זה לא עניין של גיל או שאולי פשוט צריך יותר ממכבי אחת (ה-7.9 החדשה חזקה ומגניבה) כדי לשוח בבהירות רבה יותר בגן התענוגות הארציים.
Cut by demand #3 - גן התענוגות הארציים. סלון יפו לאמנות, מחסן 2, נמל יפו1-31 במאי 2015, 10:00-20:00, כולל סופ"ש
