דוד הירשפלד נסע לגרמניה וחזר עם תובנה: הייניקן היא הייניקן בכל מקום בעולם. בירה קלאסית, אחת כזאת שלא צריך להסביר...
מאז שהאחים שלי עברו לברלין, כל פעם שאני נוסע לבקר אותם ברור לי לגמרי שיזרקו לי דברים בסגנון "לך תאכל מילקי". כמו שאמרה המאבטחת בנתב"ג: ״ירושלמי שגר בתל-אביב וטס לברלין זה נדוש״. אבל דבר אחד אי-אפשר לקחת מהבנאדם ובטח לא מנהנתן שכמוני - את ההתרגשות שיש בשפע. זה יכול להיות מבחר תפוחים על הבאסטה או אפילו תפריט עם שישה סוגי פלאפל שונים, אבל זה ממש לא משנה. לא משנה מתי או איפה. תמיד כוכב על בקבוק של בירה יהיה לי מוכר ואהוב (צילומים: יח"צ) האפשרות לבחור בין כל-כך הרבה דקויות היא שעושה לפחות שלושים אחוז מהעבודה. היכולת להזמין בבר מה שרוצים ללא התחשבות בעלות המשקה השני, או יותר נכון חוסר היכולת לשלם על בקבוק שימאיי בישראל, היא מה שדחף אותי, וגם את חלק גדול מחבריי, לעבוד בתחום הבלייני. זה פשוט חוסך המון מתקציב המחיה. שמונה דלתות, חמש קומות, כל הבקבוקים מסודרים כניצבים וזו רק הבירה. מלמעלה תאורת המקרר מדמה את בקיעת השמיים בקפלה הסיסטינית והבקבוק של סנט ברנדינוס משלים סאגה חצי דתית של חיוך ילדותי הדבוק למראה הלא ידומיין כי יסופר. הפעם הראשונה בה עמדתי מול מקרר כל-כך עמוס בטוב אלוהי היתה בשנת 2010 בעיירת הלימודים בראונשוויג, רק שאז עוד לא הייתי מסוגל להכיל את הקונספט של שפע. בשפע יש טריק והאפשרות עצמה היא העניין עצמו. באותו ביקור לימודי נראה היה שהאפשרות היחידה הנמצאת על הפרק היא לנצל את המומנטום. במקרה כזה השפע הופך לפזרנות והיא כשלעצמה מורידה מאיכותו של כל דבר. יש חיבור ישיר בין המילים שפע ושלם. לפעול עם שפע זה דבר שמתאפשר רק שהדבר הוא שלם. לשתות בירה אחת כחוויה ואחריה אחרת. לטעום את הקארי וורסט הנוראי ואחריו את חיקוי השווארמה. בילוי במדינה אחרת הוא תמיד מקום שמשרה על הישראלי תחושת שפע מדומה אבל לא בכך אנחנו עוסקים. זה היה שנתיים אחר כך, כשהגעתי לברלין בפעם השנייה, שהשפע תקף אותי מכיוון אחר. עודף הבחירה. אותו מקרר אלוהי התגלה מולי שעה בלבד אחרי הנחיתה בעיר הגדולה ביום חם מדי שביטל את התקווה שאירופה תמיד קרה. המקרר, כברכה מקדוש, הפיח בי תקווה ואהבה חדשה לחיים, הרי בעיר הנהדרת הזו שכחו להתקין מזגנים. והנה, ועכשיו חופשה ראשונה מאז שנתיים מהגיהינום, והנה - אני כבר רבע שעה עובר על שמות בקבוקים. השפע מאיים ברקע וחרדה של פספוס מטפסת בעורפי ולוחשת ״ומה אם לא אספיק לטעום את כל המקרר?". והתווית בגרמנית, והקורבן שבי כבר התעורר והחל להאשים את העם המוזר הזה שלא יכול לדבוק במטרה ולייצר בירה אחת ידידותית למשתמש, ומה אם חלילה אקנה בירת חיטה שנואה או איזה פייל אייל מריר מדי וכבד לעומס החום שבחוץ. עצימת עיניים, נשימה עמוקה, איפוס מחשבתי, ריכוז-על וצמצום העיניים לכדי כוונת ברורה. הלחץ בחזה גובר ותזוזת העננים משרה אווירה של זמן שבורח בין אצבעותיי. מולי כוכב קטן שמחייך. תמיד כוכב על בקבוק של בירה יהיה לי מוכר ואהוב. הפעם אפילו מרגיע. היד נשלחה בתנועה אוטומטית. הבירה ביד והמוכר מבקש את המחיר האבסורדי של יורו ועשרים סנט לחצי ליטר. "תגיד", שאל פתאום חבר טוב שלי כשהוא נקרע מצחוק, "למה קנית הייניקן? זה יש גם אצלכם, לא?״. כנראה משהו בבסיס המוכר הזה קרן לי וסימן מקום של בטחון, חשבתי לעצמי. ואז נפלה ההבנה שסגרה את עניין השפע - זה רק שבאמת חווים אותו על כל גווניו שאפשר לחזור ולבחור במקום המוכר והבטוח. הייניקן בכל מקום בעולם היא הייניקן. והנה נחתה הבשורה על שולחנם של שתייני הבירה: הינייקן 250 - הייניקן בבקבוק קטן שאלו המבינים עניין מזהים בתור אותה הבירה ששתו באחד הסיבובים באירופה, ואלו שלא - פשוט נהנים מהבקבוק. ולמה 250? זאת פשוט המידה המותרת לשתייה באירופה לפני נהיגה. וכאן פתאום זה נסגר. השפע והדיוק עם המחשבה הנכונה. אירופה היא באמת קלאסית. שפע מוצג לראווה בשילוב עם התנאי המוכתב לנו הידוע כסדר היום. בירה טעימה ומשרה בטחון והעובדה שבמקום לא לשתות ולא לבזבז את שארית הבקבוק אפשר פשוט לייצר את המידה המותרת. בינינו, שפע יכול להיות גם 250 מ״ל...