דארק לאגר

גברים, בירה וכדורגל - מה גורם לשילוש הזה להיות קדוש ואיך זה שהגבר המתורבת ביותר הופך לחיה נוהמת בהינתן כמה בירות, כמה חברים וכמה שחקנים שרצים אחרי כדור?

https://www.maariv.co.il/Sanedrink/Beer/Article-644133 בירה וכדורגל, כדורגל ובירה. הנה סיפור על הקשר הגורדי בין השניים, וגם על מקרה שקרה פעם בקיבוץ. טוב נו, לא פעם מזמן עם כל השָֹרוֹת והדליות והקזוארינות, אלא ממש במונדיאל הקודם. אבל סבלנות, עוד מעט נגיע למשחק ההוא בקיבוץ, בינתיים נחזור לאוהד הכדורגל והכוס הגדולה שהוא מנופף בידו תוך צפייה נרגנת במשחק, עם חברים. אני מניח שיש סוציולוגים או כימאים שידעו להסביר טוב ממני את החיבה של אוהדי כדורגל בכל העולם למשקה המרענן והמשכר קלות, וד"ר יובל נח הררי היה עושה זאת וודאי טוב ממני, אבל אנסה בכל זאת.

קשר גורדי (צילום: שאטרסטוק) למשל, השנה היא 1997 ואני עושה את דרכי עם עוד אלפי אוהדים שמחים בשדרות ביל ניקולסון אשר בשכונת טוטנהאם בבירת הממלכה הבריטית. לימיני ולשמאלי עשרות בתי מרזח בהם יושבים האוהדים ומרווים את צימאונם למפרע עד פתיחת המשחק בין הקבוצה המקומית נגד קבוצה אחרת שכבר שכחתי את שמה, אני רק זוכר שזה היה המשחק שבו הבקיע את שערו המאה אחד בשם טדי שרינהגם. אני זוכר את זה כי אחרי הבקעת השער הוא רץ אלי אחוז אמוק, הסיר את חולצתו, תחתיה הסתתרה חולצה אחרת שעליה נרשמה ברישול הספרה 100. זהו, יותר מזה אני לא זוכר, כי הייתי שיכור. אבל איתי היו עוד למעלה משלושים אלף אוהדים שחלקו איתי את אותה תחושת התעלות רוח שאפשר לחוש רק באצטדיון כדורגל אנגלי, תחת השפעתו המנחמת של המשקה האלכוהולי העתיק בעולם. נזכרתי השבוע במיליוני הגלונים של הבירה הבריטית הזו, שזרמה בפאבים של שדרות ביל ניקולסון, כשצפיתי עם עוד חברים באחד ממשחקי הגביע העולמי האחרון והמצוין שנזדמן לנו. למה בעצם אנחנו צריכים להיות שיכורים כשאנחנו צופים בכדורגל. טוב נו, לא צריכים, אבל מאוד שמחים להיות. אולי כי תחושת השחרור הנעימה שמספק המשקה, מקלה עלינו להיות מי שאנחנו באמת כשמחלק המוסר לא מסתכל עלינו מעל לזגוגיות המשקפים עם הקלסר ביד. אני עצמי איני אוהד של אף קבוצה, בקרב חברי זה נחשב דבר מגונה, כי הרי לעמדתם אתה לא יכול ליהנות ממש מכדורגל אם אתה לא מאמין אדוק בצדקתו של צד אחד ובזכותו המוקנית מלידה לנצח את המשחק, אבל אני פשוט נהנה לראות את השחקנים רצים על המגרש והופכים לרגע לאותם גלדיאטורים מודרניים, בזירת הלהיות או לחדול של 100 השנים האחרונות. אני יכול למשל לשנוא שנאת מוות את אחד השחקנים, ושישה חודשים אחר כך להריע לו כשהוא מבקיע לשער היריב בבעיטת יעף ומרעיד את הרשת ואת גרונם של האוהדים. אולי זו תחושת השחרור שמספקת הבירה ברגעים אלה המאפשרת לנו – לדעתי הלא מקצועית – לחזור לרגע ולהיות הפרימאטים שאנחנו באמת. לקלל ולירוק, לשנוא ולאהוב, להיות נרגשים ודומעים ככלות בחופתן, אבל גם להפוך לפאשיסטיים נמוכי מצח המסוגלים לרצות במותו של אדם רק משום שלבש הבוקר את החולצה – כמו שאמר עלי מוהר זצ"ל – עם הצבע הלא נכון.

חבורת הפראים

במונדיאל הקודם, אז בקיבוץ (הבטחתי) התקבצנו חבורה של זכרים מאוד לא מטרו סקסואליים, הוצאנו אל הדשא טלוויזיה גדולה ולא שטוחה, קנינו איזה מנגל ופחמים בתחנת הדלק הקרובה וצלינו להנאתנו בשר פיגולים, כדי לא לשתות חלילה על בטן ריקה. המשחק היה טוב ורוויי אמוציות, ואנחנו, לבושי צעיפים וטחינה עמדנו מול המסך עם גולדסטאר ביד וצרחנו בזעם לכיוון המסך. למזלנו הרע, אחד מהחברים, באיזה מעשה רפיסות שחוטאים בו לעיתים גברים נשואים, הביא את רעייתו הטובה לאירוע. המַטְרוֹנִית, רופאה בהירת עור בשנות ה-40 לחייה, עמדה מן הצד והביטה בחבורת הפראים הנלהבים. אחד מחבריי, איש משפחה למופת ובכיר לשעבר בתחום ההיי-טק, זעק לפתע לכיוון המסך איזו הערה שהתייחסה לצבע עורו של אחד השחקנים. הגברת החסודה לא נשארה חייבת ונשאה לפתע נאום חוצב משהו, על כמה שאנחנו לא ראויים לנשום את האוויר שאנו נושמים ושבכלל, אנחנו כנראה החוליה החסרה. לרגע השתררה דממה. הבטנו בה פעורי קבב מופשר, ועינינו נעו במבוכה בין פרצופה הצדקני של הגברת לפניו הנפולים במבוכה של בעלה. המחווה ההומניטרית – שלה הוא עדיין נשוי גם כעבור ארבע שנים - אולי לא התכוונה לזאת, אבל היא הציבה בפנינו מראה. מה שראינו בה, הייתה הסיבה בעטיה אנחנו כל כך אוהבים לשתות כשאנחנו רואים כדורגל. הבירה מעניקה לנו את החירות להיות מי שאנחנו באמת. היא לא כבדה ומהורהרת כמו הוויסקי, ולא נשית ועליזה כמו הקאווה, היא בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי לפרוק את הגינונים שכפו עלינו החיים המודרניים והנשים, על מנת לחזור ולהיות ל-90 דקות ללא תוספת זמן, גברים.