חיליק גורפינקל ממשיך לחרף את נפשו וגופו לטובת המדור הזה ולנסות לשדך בין בירות לחטיפים. והפעם: בירה מכבי וביסלי פלאפל...
יום העצמאות והשבוע שלפניו הם תמיד זמן מבלבל במיוחד. זה מתחיל כמובן ביום השואה, שבו כל שואפוב חובב, ואני כמובן ביניהם, משתדל בכל כוחו להיות הכי עצוב שהוא יכול, גם כשסגן הרמטכ"ל, איילת שקד, נפתלי בנט ובצלאל סמוטריץ' נורא מפריעים לו במשימה, כל אחד בדרכו הוא. אחר כך מגיע שבוע הרווח בין לבין שבו אינך יודע במה להתרכז, בשואה שהרגע נגמרה, שוב, אחרי שבעים שנה, או בתקומה, הלא היא יום הזיכרון ויום העצמאות, שהצמידות ביניהם אף פעם לא היתה אפשרית ותמיד בלבלה רבים וטובים ממך...
אלא שלמזלך הרב, לפחות בכל הקשור למה שאתה חייב לכתוב, לא מה שאתה אמור, תחום עיסוקך, כלומר עיסוקי, הוא אידיוטי להפליא ואין לו שום קשר נראה לעין לכל זה. השואה היחידה שאתה יכול לארגן לעצמך היא שואה קולינרית קטנה, והתקומה היחידה, לפחות במדור הזה, היא הניסיון חסר הסיכוי לא לסיים את כל הבקבוק וכל השקית המדגמנים לפניך לטובת הצילום. כאילו שאינך יודע בעל פה מהו טעמה של בירה מכבי ומה טעמו של ביסלי פלאפל. כן, זה הזוג הקלאסי שלי לכבוד יום העצמאות.
אז ככה. את מכבי אני דווקא זוכר, מכיוון שטעמתי אותה, שוב לא מזמן, ושוב נוכחתי שהיא יותר טובה ממה שאומרים ולמען האמת היא פשוט בסדר גמור. לאגר בהירה ומרעננת, מרירה במידה, אם כי לא מספיק, אבל איזה לאגר מרירה מספיק כשאתה מחבב מרירות כמו של הגרמניות המופלאות (אופס, גרמניות. אולי בכל זאת שואה…?) ובכלל, כמות ההשמצות שסופגת הבירה שפעם היתה הבירה הלאומית שלנו עד שפינתה את מקומה לגולדסטאר, למרות שאיני בטוח שאלה הם פני הדברים כשמגיעים לנתוני מכירה, ובכן, כמות ההשמצות שסופגת מכבי היא לגמרי לא מוצדקת. יש לי הרגשה שרוב המשמיצים לא שתו מכבי כבר שנים רבות וחלקם, הצעירים שבהם (למרות הדיבור שהיא דווקא עושה קאמבק על גבם של היפסטרים מזוקנים שב"הפוך על הפוך" הפכו אותה לטרנדית), אולי לא שתו אותה מימיהם. מה שלא מפריע להם כמובן ללכלך עליה על כל גבעה ותחת כל עץ רענן.
על חיבתי, המשותפת לרבים, לביסלי גריל, כבר דיברתי כאן באחד המדורים הקודמים. לביסלי פלאפל מעולם לא התחברתי, או כך לפחות זכרתי. כנראה שבגלל הביסלי גריל שהוא לא רק הביסלי המועדף, אלא אחד החטיפים הכי גאוניים בכלל. אבל מכיוון שבחרתי ללוות את הבירה הלאומית (לשעבר?) עם חטיף ממלכתי במיוחד, מה יותר נכון מביסלי פלאפל.
נתחיל ברשותכם בביסלי. חכו שנייה. תנו לי לנגב את הדמעות. רק כשטעמתי הבנתי כמה שנים באמת לא נגעתי בדבר הזה. לדעתי, מכיתה ח'. פתאום נזכרתי במסיבות על המרפסת של חיה פיק, שכמעט נפלה לחצר כששלושים מילדי הכיתה ניסו בו זמנית לרקוד עליה לצלילי פול אנקה והפלטרס בעודם משתדלים נואשות למזמז את בת-זוגם בחושך שארגנו לעצמם, ולא להזיז את הפטיפון יותר מדי כדי שהתקליטים לא ישרטו או גרוע מזה, יפסיקו לנגן ברגע הכי מביך.
אין לי מושג איזה טעם באמת יש לביסלי פלאפל. כלומר, הוא דומה קצת לדבאייל, אותו חטיף מסורתי שאפשר עדיין לקנות בשווקים ובחנות המקסימה הזו בתחילת רחוב שבזי, כלומר בקצה הקרוב לכלבו שלום. אם מתעקשים, לא יותר מדי אגב, הוא באמת מזכיר קצת פלאפל. אבל בעיקר הוא מזכיר לך את ילדותך הנשכחת. לי לפחות. וזה שווה הכל. מכבי מזכירה לך כבר את התיכון. לא פחות נוסטלגי. ביחד הם מזכירות לך גן-עדן. גן-עדן אבוד. לא אמיתי כמובן, מדומיין, אבל האין כל גני-העדן כאלה. בקיצור, אני חושב שמצאתי את עוגיות המדלן שלי. פרוסט, לך חפש מי ינענע אותך (…). חג שמח יהודים.