המציל בבריכה של המלון הסקוטי לא מרשה להכניס בקבוקי זכוכית לבריכה - מה עושים? מה שכל אדם שפוי עושה במקרה כזה - עוברים לגולדסטאר בפחית
צהריים. חם. טבריה. אנחנו במלון הסקוטי, שמורת טבע בנוף המלונאות הישראלית. בחדרים נעים, אבל כשיוצאים החוצה מגלים שבדיוק על ימים שכאלה אמרו פעם הגששים: "תראה את הכנרת, תראה את האדים שעולים מהמים... חם בטבריה". אולי בשל כך גנזנו את כל תוכניות הטיולים שלנו (בתוכניות אנחנו מעולים!) ותיעלנו אותן למקום אחד בלבד: הבריכה. הבריכה של המלון הסקוטי היא אולי אחד האתרים הפחות-מרשימים בו (יחסית למבנים ולגנים הנהדרים), אבל יש לה יתרון גדול אחד: אין בה ילדים זבי-חוטם, ערסים או הפעלות אגדו-דו-דו. ככה רבצנו לנו כמו ג'מוסים במים ונתנו לכל מאורעות החודש וחצי האחרונים לשקוע קצת במים הקרירים, כשהדאגה שלנו היא רק לשתות משהו קר בלב מדבר (כן, אני יודע שהמשפט הזה חוזר לא מעט בטקסטים של השבועות האחרונים, אבל רגע, האין זו לא כל תכלית קיומנו במקום הזה?). יש מצבים שלא משחקים איתם, בטח לא אנשים שלא מסוגלים לחשוב בחום הזה אם הם לא שותים משהו: לקראת הנסיעה הכנו מראש בקבוק של טיו-פפה קר כקרח, עצרנו ב"דרך היין" והתארגנו חיש על רוזה "לה דופין" ועל בקבוק סנסר – גם יופי של יינות לקיץ וגם יופי של מחיר ואחרי שאיפסנו את כל אלה בשמפניירות מאחורי כסאות הנוח (הרחק ממבטו המודאג של המציל שלא מרשה בקבוקי זכוכית בשטח הבריכה. בצדק מבחינתו, רק שמבחינתו מדובר בפיקוח נפש, כמו הסיגריות של פילוס במטוס), התפנינו לנוזל היחיד שמסוגל להחזיק אותנו כאן עד סוף אוגוסט, אולי אפילו עד אחרי החגים – וכל הדרך עד לקיץ הבא... גולדסטאר. מהחבית (תמיד עדיף), מהבקבוק, מהחבית – הבירה הזאת היא מנת-הקרב של הישראלי שחייב לשתות משהו כדי להירגע מהחום או אם תורשה לי פרפרזה על אלתרמן הגדול מכולם (אחד שהבין גם בישראליות וגם ב"לשתות משהו"), הרי שיש אולי טובות ממנה (וגם על זה אני מוכן להתווכח, אבל לא בחום הזה), אך אין טובה כמוה! גם בפחית, שנחשבת אולי לצורת הצריכה הפשוטה ביותר (במיוחד כשמוזגים ממנה לכוסות פלסטיק), הבירה הזאת פשוט עושה לך ריסטארט למחשבה: לא משנה אם מדובר בבוקר או בערב, בבריכה או בישימון, לא משנה מה שותים לפני ומה מתכוונים לשתות אחרי. גולדסטאר היא התשובה היחידה לקיץ הישראלי שקצת כמו אויבינו, עוטף אותנו מכל עברנו ומכריח אותנו לחזור ולהיות הכי ישראלים שיש.