כמה אירי יש בעיר?

ליאור הרגיל, חובב גדול של העם האירי, מסביר למה כדאי לכם לדעת כמה פאבים איריים יש בכל עיר שאתם מתכוונים לבקר בה. וזה לא קשור לגינס

- "שמעתי שאתה נוסע לדאבלין" - "כן" - "יש לי פאב בשבילך" - "?" - "הוא לא כמו כולם" - "?" - "אתה יודע שאני מקורק בכלל" - "כן מיק" - "אני לא זוכר איך קוראים לו, אני שיכור עכשיו" - "נו?" - "אבל אי אפשר לטעות בו" - "?" - "הוא על הליפי ואין בו סקיי ספורט, ואין בו להקת ליצנים" - "זה לא ממש עוזר לי מיק" - "יש בו גינס ממש טובה ואתה יודע שאני בכלל בעניין של מרפי - אני מקורק אתה יודע" - "כן מיק" - "אתה חייב להגיע לשם, אני לא זוכר את שמו כרגע, אני שיכור אתה מבין?" - "כן מיק".

עזבו את האקונומיסט. זה הדבר האמיתי לאחר כמה שנות משפחתיות עם משפחה אירית, הבנתי שאני חייב לבקר באי האיזמרגד, ועדיף בסיינט פאדי דיי. וכך, בשנת 1999, החלטתי לממש את ההחלטה ונסעתי לשבועיים של גינס, מופלאים ושטופי שמש, כמותם מעולם לא הצלחתי לשחזר ביתר הביקורים (את האווירה כן, את השמש לא). תהיתי לא אחת מה סוד הקסם של האי, הרי הנופים והוויסקי עדיפים אצל האומה הקלטית השכנה – סקוטלנד, ועם כל הכבוד לסטאוטים הם לא יכולים להוות סיבה מספקת. כנראה שהסיבה העיקרית לחזור ולבקר באירלנד היא האנשים החברותיים תאבי דיבור ויודעי סיפור, וכל זה קורה בפאב, תמיד בפאב. יש לאירלנד הרבה יצוא תרבותי לעולם: ג'ויס, בקט, ווילד, ואן מוריסון, יו 2 ועוד רבים וטובים ואפילו מוסיקת הקאנטרי האמריקאית חייבת את קיומה להם, אבל מוצרי היצוא העיקריים מגיעים ביחד והם גינס ווויסקי ובעשורים האחרונים הפאב האירי. אישית מעולם לא הייתי חסיד גדול של פרחי הפלסטיק המשוכפלים האלו, שלעולם ייראו נוצצים יותר מכל פאב באירלנד ויכילו כמויות ממרוביליה, תועפות עץ וויטראז'ים שכמעט אף פאב בארץ המקור לא יכול להתנאות בהם, אבל מה שהכי חסר בהם זה אירים. למרות כל זאת גם אני יושב לעיתים במולי בלומס - בעיקר כדי לצפות בראגבי (מתי יוקם ספורט בר אמיתי בעירנו?) ונהנה מגינס טובה ומשיחות עם זרים. רק כשטיילתי באפריקה הבנתי באמת את הצורך שמתעורר במשהו מוכר ובטוח לאחר שתיית בירות גרועות ואכילת אוכל גרוע עוד יותר, כשבלוסקה-זמביה נתקלתי בפאב האירי המקומי וסעדתי את נפשי בגינס ופיש&צ'יפס. לאחרונה פרסם הכלכלן הידוע דייויד מקוויליאמס (זה תמיד 'הידוע'. אני לא הכרתי אותו אבל מסתבר שהוא באמת ידוע) את מדד הפאב האירי שבוחן יציבות כלכלית ורמת סיכון של מדינות עפ"י מספר הפאבים האירים פר תושב בערי הבירה שלהן. הרעיון צץ לו בראש בזמן שערך ביקור עבודה בקייב כשפגש ברמן אירי בפאב שהסביר לו יותר טוב מכל כלכלן של הבנק העולמי מהם תנאי השוק באוקראינה. כמו בכל מפגש בין שני אירים השיחה לוותה באי אלו משקאות, אבל מקוויליאמס זכר את הרעיון ובעזרת נתונים מאיחוד הפאבים האירים ביצע הצלבה פשוטה. התוצאות הפתיעו ברמת דיוקן. בלוקסמבורג למשל, ישנם הכי הרבה פאבים אירים פר תושב ובקצה "המסוכן" של הסקלה נמצאת קייב. בקיצור, אם ברצונכם להשקיע בחו"ל עזבו את האקונומיסט ושאר מדדים, פשוט תשתמשו באינדקס המדויק מכולם – מדד הפאב האירי. נ.ב. גם אם נחליט להתעלם מן העובדה שהעיר שליד עיר הקודש תל אביב היא עיר הבירה ונתייחס רק למרכז העסקי ,לא אחדש לכם שלפי המדד אנחנו נמצאים בסיכון גבוה מאוד.