"רבי אחד נכנס לבר"

זה אולי נשמע כמו התחלה של בדיחה - אבל הסיפור אמיתי לגמרי. הרב השובב מספר על הפעם הראשונה שלו בפאב תל-אביבי חילוני

את הסיפור הזה הרבה מכירים אבל בכל זאת אספר אותו כי אני אוהב אותו וכי הוא אמיתי לגמרי (מה שאי אפשר להגיד על הרבה סיפורי שיכורים אחרים). בואו נתחיל מהתחלה - גדלתי בקהילה חרדית ואני חי בה עד היום. מה שזה אומר זה שסיפורי השתייה שאני מכיר לא מוקלטים ולא מצולמים כי הם בדרך כלל מתרחשים בשבת - אחרי התפילה או אחרי סעודת הלילה.

גם הסיפור הזה לא הוקלט, סתם כי זה היה מזמן, וזה בעצם הסיפור על הפעם הראשונה. כל אחד זוכר את הפעם הראשונה שלו - הנשיקה הראשונה, הטיסה הראשונה, הבחורה הראשונה ועוד, אבל אני אספר כאן על הבירה הראשונה. הכל התחיל מזה שאני סקרן מאוד ותמיד רציתי לדעת מה זה פאב ומה עושים שם. היה זה בשנות השלושים, לא שנות השלושים של המאה אלא שנות השלושים לחיי, וזה היה די מזמן - החלטתי לבסוף לבדוק את העניין. כדי ללכת לפאב צריך להתכונן, לעשות תחקיר ולברר -מה מזמינים, מה מותר לאכול, מה כדאי ואיפה. באותן שנים, גוגל הכיר רק מאמרים באנגלית על תולדות ייצור האלכוהול ועל תקופת היובש בארצות הברית, מארק צוקרברג בדיוק התחיל פעוטון, והמקור היחידי למידע עדכני היה מקומון "העיר" של תל אביב. אחרי קריאה חוזרת ונשנית בכמה עיתונים במשך מספר שבועות הבנתי את העיקרון – בפאב שותים קוקטייל, מין תערובת של מיני משקאות אלכוהוליים עם משקאות קלים שמוגשים עם פלח לימון ו/או דובדבן, אחרים עם זית או נענע. רק נשאר לבחור את הקוקטייל המתאים, ללכת לפאב ולהזמין. קלי קלות, לא? דפדפתי בספר הבישול שלי, "מהמטבח בהנאה", ומצאתי מתכונים לקוקטיילים, קראתי, רשמתי ומחקתי, ולבסוף בחרתי משהו ושיננתי בעל פה את המתכון. החלטתי להישמע הכי ותיק ורגיל בבר כדי שהמוזג לא ירגיש שזו הפעם הראשונה שלי. האמת היא שהמידות היו כתובות שם ב"חלקים", שני חלקים זה, חלק אחד זה, קרח כתוש ועוד, לא ידעתי מה זה, אבל תכננתי להגיד למוזג את המתכון בביטחון מלא, שלא ירגיש שאני לא יודע מה זה חלקים. עכשיו צריך למצוא פאב. לפאב שחיפשתי היו צריכות להיות שתי תכונות חשובות, ורק הן: חנייה סבירה ומיקום מוסתר, בכל זאת לא רציתי שכל רבני הקהילה יעמדו על המדרכה ממול עם שלטים. מצאתי פאב קטן בחלקו המערבי של רחוב סלמה, אין לי מושג איך, והגעתי אליו. אמצע השבוע, שמונה בערב, מתיישב על הבר, מלבדי עוד לקוח והמוזג. "מה תשתה?" במקום להכתיב לו את המתכון לקוקטייל שבחרתי, אני מגלה שמרוב התרגשות שכחתי את המתכון, ממש לא מצליח להגיד כלום. "נו? משהו?" אני מסתכל בעיון על שורות הבקבוקים המסודרים בשלושה או ארבעה מדפים מאחוריו, בתקווה שהבקבוק יזכיר לי עם מה מתחילים, כלום, יש שם עשרות בקבוקים שמעולם לא ראיתי ולא שמעתי עליהם - ואני לא מצליח להיזכר במתכון, תקלה. "בירה, אשתה בירה" , אמרתי לו, שמח שיצאתי מהברוך. "מבקבוק או מהחבית?" שואל הברמן. מהר מהר אני חושב במה לבחור, בקבוק? זה סטרילי יותר. אולי חבית? יין עושים בחביות אז בירה מחבית כנראה איכותית יותר, לא? וחוץ מזה, בקבוק אני יכול לקנות בסופר, לא נסעתי לתל אביב בשביל בקבוק מהסופר. "חבית, בבקשה" לימים הבנתי שלמזלי היה זה בר קטן עם ברז אחד, אז לא הייתי צריך לבחור. הברמן מרים כוס גדולה, ושואל אותי: "חצי?" "כן" אני אומר לו, "חצי זה בסדר גמור". הוא מניח את הכוס ופותח את הברז, משאיר את זה כך ומסתובב אחורה לסדר משהו (זה קטע כזה של ברמנים, לעשות משהו אחר, בדרך כלל ממש לא דחוף, ולספור שניות בלב עד לרגע המדויק שצריך לסגור את הברז). אני מסתכל על הכוס המתמלאת, ובאמת, שנייה לפני שהבירה מתחילה לגלוש, הוא מסתובב, סוגר את הברז ומגיש לי בחיוך את הבירה. לא יכולתי להתאפק, שמתי את האצבע בחצי גובה הכוס ושאלתי אותו: "לא אמרנו חצי?" הוא לא ענה, הסתכל עלי נבוך, לא בדיוק מבין מה אני רוצה. פירשתי את המבט שלו כאילו הוא מתלבט איך הוא יסביר לבעל הבית שהוא נאלץ לשפוך חצי כוס בירה, אז ניסיתי להרגיע אותו ואמרתי לו: "עזוב, לא נורא, אשלם כבר על כוס מלאה, סתם חשבתי שסיכמנו חצי, לא?" מאז זרמו הרבה חצאי ליטר בכוסות.