נמרוד שיין נסע לברלין, העיר שבה הבירה זולה כמעט כמו מים, וחזר עם תובנות על החיים בישראל
לפני כמה שנים, בהיותי כתב במגזין גברים (שהספיק מאז כבר ללכת אל המקום שבו מגזינים מתים) נשלחתי על ידי העורך יבדל"א להכין כתבה על ברלין. התירוץ היה ציון עשרים שנים לנפילת החומה. שמחתי מאוד על ההצעה המפתה, למרות שברוח עולם התקשורת הישראלית הנסיעה, השהות, הכלכלה והאלכוהול היו על חשבונו של העיתונאי החרוץ (יפה היה מצד המגזין לפרסם את הדברים על גבי לא פחות משבעה עמודי כרומו מהודרים מבלי לדרוש ממני תשלום בעבור הדפוס).
קיצורו של דבר, הפרתי את הנדר המשפחתי והגעתי לאדמת גרמניה, ואל בירתה רחבת הידיים שהאוויר בה סמיך וההיסטוריה בה אפלה ככוסית של יגרמייסטר בבר חשוך. התאהבתי בעיר אחרי כוס הברלינר הראשונה, ומאז שבתי וביקרתי בה כמה וכמה פעמים, ובכל מיני מצבי צבירה. פעם לחופשת כריסמס עליזה ומושלגת עם הרעייה והילדים, פעם לסיבוב גלריות ומועדונים עם חבר, ובפעם האחרונה הזו שוב, עם המשפחה, לחופשת קיץ שישבה קלנדרית על צוק איתן. איך שהרמתי את המזוודות ויצאתי את הדלת, צה"ל עבר לכניסה קרקעית לעזה ומדיניות השמיים הפתוחים ננעלה מאחורי.
אין מזגן, העיקר שיש בירה
אז לא היה מזגן או מאוורר לרפואה, והאוויר המהביל לא זז, אבל הייתה בירה. המון בירה. בכל הנוגע לגרמניה, הרי הבירה זורמת שם – ממש כמו במטבע הלשון השחוק – כמים. יודעים מה? אפילו יותר ממים. כי הרי אחד הדברים שתיירים מרבים להתלוצץ עליו ברגע שהם נכנסים לקיוסק ברלינאי או לאחד מסניפי המרכולים הרבים בעיר, זה פער המחירים המצחיק בין בקבוק מים של 330 מ"ל למחירו של בקבוק בירה של חצי ליטר. כשהבירה יותר זולה ממים מינרלים, והמדפים עמוסים לעייפה בעשרות (אני לא מגזים) סוגי בירה, אתה לא יכול להתלונן. ואני לא מדבר על חנויות למביני עניין. סתם, סוּפר. עזבו לרגע את הבירות המיובאות מצ'כוסלובקיה השכנה או מספרד, אני מדבר על מגוון בירות מקומיות עם שמות בוואריים שלא שמעת עליהם מעולם. במחיר שווה לכל נפש אתה מעמיס את המיני-בר במלון, או כמו במקרה שלי, ממלא את המקרר בדירה במיני-פסטיבל שמח. אגב, מכירים את הקטע הזה בישראל שבירה מהמקרר עולה יותר מהבירה שעל המדף? אז בגרמניה, קטעים איתם, זה באותו המחיר בדיוק. זאת אומרת שאם בא לך לשתות את הבירה כשהיא כבר קרה, לא תצטרך לשלם לבעל המרכול בעבור דמי האכסון, השתתפות בעלות החשמל ותקורה של מיסי הארנונה. בקיצור, אתה עובר עם העגלה ומעמיס לתוכה באופן אקלקטי מיני בירה מצוינים, מבירת חיטה של כל מיני מנזרים הרריים, בואכה שלל בירות פילז מקומיות ועליזות ועד תתי זנים של מותגים מוכרים שמעולם לא הגיעו לישראל. אז אתה אומר לעצמך – לעזאזל, גם אם ניפול על בירה ממש גרועה, במקסימום הפסדתי 65 סנט. האמת צריכה להיאמר – ובפרפראזה על הפתגם הרוסי המפורסם – אין דבר כזה בירה גרמנית רעה, יש רק פחות מידי בירה לפניה. מה שנשאר לך זה רק ללכת לקופה ולהעמיס. אגב, אם אתה רואה תור ארוך בסופרמרקט, סימן שזה לא התור של הקופה – זה התור של עמדת החזרת הבקבוקים. יש להם איזו אובססיה בעניין הזה, והסבלנות שבה הם עומדים כמעט שעה עד שכל היקים מסיימים להשחיל את הבקבוקים למכונה מעוררת הערכה. הרי הם לא עושים את זה בעבור דמי הפיקדון, הם עושים את זה בגלל שהם גרמנים. אבל אלה כמובן רק אנקדוטות משעשעות. השורה התחתונה היא שלא צריך לחכות לאוקטוברפסט ואתה רשאי לערוך לעצמך פסטיבל בירה בברלין בכל יום בשנה, רק תבחר. אני בחרתי לעשות את זה בזמן שבארץ התחוללה הקזת דם, ולא אכפת היה לי להיות מואשם באסקפיזם, בגידה במולדת וכפירה בכל ערכי הציונות. נסעתי. וחזרתי. ועכשיו אני שוב פה, אחרי שהוכחתי לעצמי בפעם האלף, שלא צריך לעשות עניין כזה גדול מבירה. אולי ודווקא בגלל שהגרמנים עושים לה כזה כבוד, הם גם לוקחים אותה הרבה יותר בקלות מאיתנו. לא רק בתפיסה שלה כמשקה קל ומרענן, אלא גם במקום שהיא תופסת בסל הצריכה. כשהבירה הכי יקרה במקרר הגרמני מגיעה למחיר מופקע של 90 סנט, אתה מבין שאין שום סיבה שבירה בינונית בישראל תעלה יותר מארבעה וחצי שקלים. ואני לא מדבר על מדינת עולם שלישי. אני מדבר על עיר שבה שוויון, הכלה וסבלנות מושרשים כבר כל כך עמוק בתוך תפיסת החיים החדשה, שלנו אין אלא לעמוד, להסתכל ואולי אפילו ללמוד דבר אחד או שניים על רב תרבותיות. ובירה. כן, המון בירה.