נמרוד שיין נזכר בפעם הראשונה שבה שתה בירה, עם אלכס העולה החדש מרוסיה. מתי? בוא נאמר שאם זאת הייתה סדרת טלוויזיה היו קוראים לה "המופע של שנות השבעים"...
נמרוד שייןמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
נמרוד שיין נזכר בפעם הראשונה שבה שתה בירה, עם אלכס העולה החדש מרוסיה. מתי? בוא נאמר שאם זאת הייתה סדרת טלוויזיה היו קוראים לה "המופע של שנות השבעים"...
עוד מעט אספר לכם על חוויית הבירה הראשונה שלי - כי היא הייתה הרבה לפני מה שמקובל להגדיר היום כגיל חוקי לצריכת אלכוהול - אבל עוד קודם משהו שקרה ממש לפני כמה שנים, כשבירה הפכה כבר להיות אצלי חלק מסל התרופות. ישבתי עם איזה ג'ינג'י שעשה את הונו במזרח, ואחרי שהחליט שעשה מספיק לביתו, גמר לשוב לארץ, לנחלת אבותיו. חיכתה לו שם פיסת קרקע רחבה ואטרקטיבית, שעליה חלם לנטוע כרם של ענבים, ולצידה, במפעל ישן שהיה בבעלות המשפחה, להקים יקב לתפארת. אבל הוא, מה לעשות, ג'ינג'י, וסבלנות אין: שמע כמה זמן ייקח לו להרים פרויקט כזה, ועל כל תהליך הגידול, הבציר, הלימוד, הניסיונות, היישון - והחליט לנטוש את הרעיון ו... מיד חשב לנטוע מטע של עצי זית.
"המשקה שהכי מתאים לטמפרמנט הדפוק שלנו, הוא הבירה" (צילום: שאטרסטוק)
"שמן זית ישראלי אסלי", אמר לעצמו "זה החלום האמיתי". לאחר ששמע כמה זמן ייקח לו להרים מפעל כזה, וכמה מעט שמן יצליח להפיק, ושבכל מקרה רוב הזנים הטובים מניבים פרי רק אחת לשנתיים... החליט לנטוש את הרעיון – ולהקים מבשלת בירה. נסע לגרמניה, למד להיות ברומאסטר, ושנה אחר כך כבר מזג לי על מרפסת העץ שישה סוגים של בירה מצוינת, מפילז צוננת וקלה ועד טריפל בואכה שדרות רדיש פינת IPA.
למה אני מספר לכם את זה? כי בתכלס, במזרח התיכון החם וחסר הסבלנות הזה שלנו, לא צריך להיות ג'ינג'י בשביל להבין שהמשקה שהכי מתאים לטמפרמנט הדפוק שלנו, הוא הבירה. אין בה - בגרסת ה"ננו" של ארץ הקודש - את מי המעיין שיזרמו לחביות הוויסקי, ובעיקר אין לנו גם סבלנות לחכות 12 שנה עד שהוא יתחיל לקבל צורה. כי מי בכלל יודע בכלל מה יהיה כאן בעוד 12 שנה? אין כאן גם את העמקים רחבי הידיים של עמק הנאפה בקליפורניה, או את העמק ההוא בצ'ילה שמשתרע בין רצועת החוף ועד הרי האנדים. אין כאן באמת קרקע פנויה או קרקע תרבותית על מנת לפתח תעשייה שתהפוך להיות יותר מאנקדוטה בספרות היין העולמית. וכשאין לך את כל אלה, אתה צריך לחשוב פנימה, ולרוחב. בקיצור, לייצר בירה. וסלחו לי, אבל אנחנו עושים בירות לא רעות בכלל. נכון, יש גם לא מעט שתן גמלים. ונכון, אין לנו עדיין את בתי המרזח השמחים של פראג, או את הגנים הרעשניים של מינכן. אין לנו גם את שדירות הפאבים האנגליים שמסמנים לך את הדרך למגרש הכדורגל, או את פונדקיי הדרכים הנידחים של הערבה האמריקאית, אלה שמציעים תמיד בקבוק בירה מארגז הקרח לנווד היגע. אין לנו את כל זה, אבל יש לנו גולדסטאר מהחבית ומזג אוויר שמחמיא לה. ואפרופו מזג אוויר שהולם בירה, יש גבול לכמות הבירה הפושרת שאני יכול להכניס פנימה, גם כשבחוץ מינוס 3 מעלות ויורד שלג. במזג אוויר אירופאי אפור כזה תן לי כוסית קוניאק טובה וסיבה טובה לא להיכנס לדיכאון, ולא ליטר וחצי בירה וסיבה ללכת לשירותים כל חמש דקות.
אז נכון, פה ושם אנחנו מזייפים התפעלות מבירות מעוננות חלקית וכאלה שהן גם אולי יותר מידי מתוחכמות, שמבשלים פה בכל מרתף. אין לי בעיה ליהנות מכל מיני אקספרימנטים של גברים לקראת גיל העמידה שעזבו את הביזנס או ההיי-טק וחיפשו משמעות לחיים - כמו ידידנו הג'ינג'י – ומנסים לראות את עצמם מחדש דרך עננה של 5% אלכוהול. כיף להם. אני מתארח אצלם לפעמים בחדרים ספוני העץ שהם ייבאו לפני חמש דקות מאירלנד, טועם מהבירה החדשה שהם רקחו בממ"ד, מצקצק בלשון בארשת חשיבות עצמית, מקרב את הכוס לאף בפרצוף של יאיר גת (האיש גאון, לא, ברצינות, ישבתי לידו בכמה טעימות: בחיים לא הרחתי מה שהוא הצליח להריח ותמיד יצאתי גם יותר שיכור) ומבקש, אם יש, חצי ליטר של סטאוט מהחבית, ואם אין ברז כזה בסביבה, גולדסטאר מהמקרר גם יעשה את העבודה. שלא תבינו לא נכון, אני בעד הז'אנר של כבוד לאלכוהול (אחרת לא היו נותנים לי לכתוב פה), אבל אני פשוט חושב שאפשר לפעמים לקחת את הקטע הזה של הבירה קצת פחות ברצינות, להבין שאנחנו במזרח התיכון ולהתחיל לייצר פה יותר לאגר פשוטה, צהבהבה ותוססת, שיורדת בקלות בגרון ועושה נעים בראש.
מפגשים מהסוג הראשון
ועכשיו, כי הבטחתי, אספר לכם על המפגש הראשון שלי עם בירה. אני לא מדבר על השלוקים האלה שאבא היה נותן לי פה ושם בפיקניקים בכנרת, רק כדי שאני אירק את זה בחזרה ואגיד שזה מר, והוא יגיד שזה טעם נרכש. לא, אני מדבר על כוס הבירה הראשונה שקניתי לעצמי, בכסף שלי. טוב, כסף-כיס, אבל עזבו קטנות. אני בטוח שלכל אחד יש סיפור כזה. כמו כל גבר שזוכר את האהבה הראשונה מהיסודי, את הילדה שמגע כף ידה הצליח לשתק אותו, כך אני זוכר את פסטיבל הבירה הראשון שלי. זה היה בימים בהם כל ילד יכול היה לרכוש בקבוק בירה בקיוסק, ואם היו לו כמה לירות אף אחד לא היה מבלבל לו במוח ומבקש ממנו תעודת זהות. אני יודע, זה נורא, אבל הייתי בסך הכל בכיתה ט' כשחבר שלי אלכס סיפר לי שיש פסטיבל של גולדסטאר. כעולה חדש מברית המועצות הישנה היה לו ידע נרחב על אלכוהול, בטח יותר ממי שרפרטואר המשקאות בוויטרינה של הוריו נע בין "עלית הארק" ל-"שטוק 84". אני מדבר אתכם על שלהי שנות ה-70, מרכז הירידים, והימים שבהם ההורים שלנו קראו למקום ההוא ליד הירקון "יריד המזרח". אז נסעתי לשם באוטובוס, קפצנו ללונה-פארק כי זה קרוב, ואז - הלכנו לשתות בירה. כנראה שלא ממש השתכרנו, כי אני זוכר שאפילו קניתי פותחן גדול ויפה של גולדסטאר, ששימש אותי עוד שנים ארוכות אחר כך.
יאיר, תהיה גבר ותן לנו איזה בירה (צילום: וויקיפדיה) תמיד עושה את העבודה. גולדסטאר (צילום: וויקיפדיה)
מאז, בכל פעם שאני עובר בשדרות רוקח ורואה את פסל הגמל המעופף שמתנוסס מעל מרכז הירידים, אני לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר. רק על בירה. ואם יש לזיכרון ריח, אז הוא לא ריח של בירה ארומטית ופירותית ממבשלת "ארבעת השועלים" ממעלה כשות, אלא דווקא של ריח הדיזל מהמתקנים של פארק השעשועים. תהרגו אותי אם אני זוכר באיזה שלב בחיים שלי הוא נעלם.
לא אלכס, הפותחן.
