אישה מרירה: מלכת הכשות

גלית ג'ראפי-דבירי בסך-הכל ביקשה להיות, לפחות פעם אחת, מלכת הכשות, אבל מסתבר שזה לא כל-כך פשוט, ושאריסטוקרטיה תימנית לא ממש עושה רושם על הגרמנים...

לילה אחד התעוררתי בבהלה משנתי לקול רחש מוזר ומצאתי לצדי את בן-זוגי מחייך לעצמו עם הנייד ביד. "מה נראה לך שאתה עושה באמצע הלילה", שאלתי בפיהוק. "מסתכל על מלכת הכשות החדשה", הוא ענה בחשיבות. "מה?!", פקחתי את העיניים לרווחה רק כדי להיווכח שזה לא חלום. "הנה, תראי בעצמך", אמר והצמיד לי לפרצוף מסך טלפון עם תמונה: "תראי, שתי מלכות כשות. מצד ימין זאת המלכה היוצאת והשמאלית היא הנכנסת", הוא פירש בידענות. "גם אני יכולה להיות מלכת כשות?", התעניינתי. "אי אפשר", קיבלתי תשובה חד-משמעית, "זה תפקיד עם ייחוס. צריך להיוולד למשפחה עם ייחוס של שושלת כשות. התפקיד הזה עובר מדור לדור. כמו שושלת של בתי מלוכה, רק של עולם הכשות".

מסתבר שלמלכת הכשות המכהנת יש שלל תפקידים ייצוגיים ורציניים, וזאת ממש לא בדיחה. מלכת הכשות נבחרת פעם בשנה על-מנת לייצג את איגוד מגדלי הכשות של גרמניה ו-Hallertau. הבחירות נעשות בהצבעה פומבית על-ידי פאנל חברי האיגוד ואורחים חושבים מהתעשייה ובמהלכן הם בוחרים את מלכת הכשות, את סגנית מלכת הכשות ואפילו את נסיכת הכשות.

על התפקיד יכולה להתמודד מי שיש לה ניסיון בעבודה בחוות כשות ועליה להפגין בקיאות בכל תהליכי הגידול, לרבות המיכון בו משתמשים בתהליך הייצור ולהפגין ידע באופן השימוש שנעשה בו. פועל יוצא מכך הוא שרק בנות למשפחות מגדלי כשות ראויות להיות מועמדות רציניות לתפקיד.

המתמודדות עוברות קורס הכנה לתפקיד, הכולל, בין היתר, לימודים מעמיקים על גידול צמח הכשות ואופן השימוש בו בתעשייה והדרכה מקיפה לגבי המטלות הכרוכות בתפקיד אותו נדרשת למלא הזוכה בתואר הרם. מדובר בתפקיד ייצוגי ומאוד נחשק ונחשב, במסגרתו נדרשות המלכות אף לייצג את האיגוד באירועים רשמיים ובתערוכות רבות בגרמניה ומחוצה לה, בהם הן מרצות, מארחות ומספרות על החיים בצל הכשות.

בקיצור, כמו מלכת היופי, אבל של כשות, רק בלי העניין ההוא של שלום עולמי וכו'. מכל מקום, הסקרנות אכלה אותי, אז החלטתי לבדוק את העניין לעומק ועליתי על טיסה ישירה למינכן למסע של דילוגים במחוזות הכשות. אם המילים Hallertau ,Tettnang ,SAAZ ו-Hersbrucker לא אומרות לכם דבר, לא נורא. אתם בחברה טובה. מה זה בעצם כשות, או בשמה הבוטני 'הומולוס לופולוס', ועל מה בעצם כל הרעש?

בלי לחפור יותר מדי, כשות הוא צמח אותו מוסיפים לבירה בזמן הבישול והוא מעניק לה בעיקר את המרירות והארומה, הוא גם בעל תכונות שימור ייחודיות. העדות הכתובה הראשונה לשימוש בכשות לבירה, היא מהמאה ה-9 לספירה. לפני כן, נעשה שימוש בתערובות של צמחי תבלין ופרחים, לצורך שבירת המתיקות וכדי לתבל את הבירה. מסתבר שכבר לפני כאלף שנה, גילתה נזירה בנדיקטינית שלכשות תכונות אנטיספטיות והשימוש בכשות החליף את תערובות הצמחים בצורה מוחלטת - תהליך שלווה בהתנגדויות עזות ומאבקים קשים, שמקורם, בעיקר, כלכלי.

הכשות הוא צמח מטפס רב-שנתי שגדל עד לגובה של כ-7 מטרים וכל זאת תוך 70 יום - תקופה שמסתיימת, בחצי הכדור שלנו, בחודש ספטמבר, אז נקטף הכשות. כל מי שנסע אי-פעם מפראג לקרלובי וארי, או ממינכן צפונה, יתכן ששם לב לשדות עם כלונסאות העץ הגבוהות עליהן מטפס הצמח. קיימים עשרות זנים של כשות המשמשים לבירה, השונים אחד מהשני: בארומה, בטעם ואף ברמת המרירות. כמו בענבים גם כאן, ההבדלים נובעים, בין היתר, מאזורי הגידול השונים והתנאים האקלימיים והגאוגרפיים שלהם. מה שנותן משנה תוקף לנושא הטרואר גם בהקשר של הכשות.

השימוש הנפוץ בכשות הוא ייבוש הפרחים וכתישתם לכופתיות, כאשר משתמשים בפרחים של הצמח הנקבי בלבד (כן, כן, למי שזה נשמע מוכר, אכן מדובר באותה משפחה...). בעבר היו משתמשים בפרחים היבשים אותם היו דוחסים על-ידי דריכה לתוך שקי ענק, העובד היה נכנס לתוך בור אליו היו שופכים את פרחי הכשות ועליו היה מוטל לדרוך עליהם כדי לדחוס אותם.

זו היתה העבודה הקשה ביותר בכל שרשרת עיבוד הכשות והשכר ששולם בגינה היה גבוה יותר מאשר שכרו שכל עובד אחר בתעשייה זו. גידול כשות הנו משמעותי ביותר לכלכלה ולמסורת של בני המקום, כאשר מדובר בתעשייה ענפה שפירנסה את כל יושבי האזור במשך מאות שנים. פסטיבלי כשות חגיגיים המסמלים את סוף העונה נחגגים מדי שנה, ואחד מהאירועים המרכזיים בפסטיבל הוא טקס בחירת "מלכת הכשות".

אז אחרי כל זה, די ברור למה לא פשוט להיות מלכת כשות. בלית ברירה הסרתי את מועמדותי, ארזתי את עצמי ואת התיק וחזרתי בלי התואר לארץ. נכון שנאלצתי לוותר על החלום, אבל לפחות הספקתי לטעום שם לא מעט בירות, כך שהגעתי הביתה די מבוסמת. ובעלי טוען שגם הרבה יותר רגועה.

1. במטע הכשות ישנם אך רק צמחים נקביים. אסור שיהיו במטע צמחים זכריים, אותם מגדלים במקומות סגורים רק לשם רבייה. 2. כדי לגדל כשות צריך אקלים קר והרבה שעות אור יום, לתשומת ליבו של מי שמתכנן לגדל בארץ כשות. 3. 25%-30% מהבירה בעולם מכילה כשות שמוצאו מאזור Hallertau שבגרמניה. 4. מאז ומתמיד השימוש בכשות היה יצרי וישנם סיפורים רבים סביב השימוש בו. תעשיית הכשות צרכה כח אדם רב ופירנסה אזורים שלמים וכתוצאה מכך נוצרו עימותים לא מעטים על רקע כלכלי או פטריוטי. הבירות הסקוטיות, למשל, מאופיינות ברמת מרירות נמוכה והסיבה לכך היא שמקור הכשות היה באנגליה והחבר'ה הסקוטים, שלא ממש רצו לפרנס את האנגלים, השתמשו בכמויות קטנות של כשות. 5. גם ה-IPA וגם הסטאוט הם סגנונות בירה שנוצרו כתוצאה מהצורך לשמר את הבירה לשם הובלתה למרחקים ולכן העלו בה את כמות הכשות, דבר שהוביל למרירות גבוהה יותר מהרגיל. 6. בשנים האחרונות רואים בשוק הישראלי כניסה של בירות מרירות יותר כחלק ממגמה עולמית ששמה דגש חזק על הכשות בבירה - מגמה שלא פסחה גם על שווקים שמרניים כגון השוק הגרמני. 7. בסגנונות הלמביק הבלגיים משתמשים בכשות שיושן במשך כשלוש שנים על-מנת להחליש את עצמת המרירות שלו. 8. כשות היה כבר בשימוש הוויקינגים, אם כי לא לצרכי בישול בירה. 9. בעולם קיימים מחקרים חדשים הבודקים אפשרות שימוש ברכיב מהכשות לצורך פיתוח תרופה נגד סרטן. 10. עשירית האחוז מגידולי הכשות מופנים לתעשיית הקוסמטיקה והרפואה הטבעית. הכשות גם ידוע כצמח מרגיע ונוהגים להריח אותו כדי להירגע וגם כדי ליהנות משינה ערבה.