מה גורם לנער באר שבעי להפסיק לשתות טקילה עם ספרייט ובירה חמה ולעבור לוויסקי? ליאור ששון מספר על היום שבו הפך הוויסקי לחלק בלתי נפרד מחייו
ליאור ששוןמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
מה גורם לנער באר שבעי להפסיק לשתות טקילה עם ספרייט ובירה חמה ולעבור לוויסקי? ליאור ששון מספר על היום שבו הפך הוויסקי לחלק בלתי נפרד מחייו
זה היה טקס חניכה מהסוג הישן: מאסטר זקן, וצעיר עם פוטנציאל, במפגש חד פעמי. עד כאן הארומה ההוליוודית, שאר הסיפור מתרחש באולם אירועים בנס ציונה.
הייתי בן 17. כל מה ששתיתי עד אז היה בעיקר שוטים של טקילה עם ספרייט ובירות חמות בפאב באר שבעי מיתולוגי בשם פסיכודאלי, שהיה אבן שואבת של צעירים באזור לאורך שנות התשעים. אגב, את התואר "מיתולוגי" הוא קיבל כבר בזמן אמת, בעיקר בגלל החומוס מקופסא והפיתות שחוממו במיקרו. אף אחד לא הבין בחומוס אז, או באלכוהול, וכשאתה נער צעיר בעיר דרומית, השילוב בין השניים מרגיש כמו פסגת הקולינריה העולמית.
כוס ויסקי רוחב נקודת מפנה בחיים של כל שתיין (צילום: שאטרסטוק)
מוזר לחשוב על זה פתאום. לפני 20 שנה, זה היה לגמרי לגיטימי שילדים בני 15-16 יבלו בברים. בילינו בברים בקיבוצים מסביבנו, בילינו בברים בבאר שבע, ובילינו בברים בערים אחרות בזמן חופשות וטיולים שנתיים. אני לא זוכר שמישהו אי פעם בדק לנו תעודת זהות. אני בטח לא זוכר שאמרו לנו "לא, אי אפשר להיכנס". אני גם לא זוכר אף מקרה אחד של אלימות. אני לא יודע, אולי היינו שייכים לדור אחר, פחות אלים, פחות מוקצן, אולי דווקא כי לא היה איסור, זאת בניגוד לנוער של היום, שמערכת מדינית שלמה מונעת ממנו לשתות ומשיגה תוצאה הפוכה לגמרי. אבל זו הערת אגב בסיפור הזה.
בחזרה לאותו לילה. כולם היו באירוע הזה. סבתא, דודים, בני דודים, משפחה קרובה, וגם זוג יווני מבוגר, שכנים של סבתא, שכמו בכל משפחה אשכנזית טובה סיפחו אותם לתפקיד הדודים (אל תתנו לשם ששון להטעות אתכם, הוא בא מיוון והשאיר אצל הגרמנים את מיטב צאצאיו). הערב התנהל בקצב פנימי משלו. קצת ריקודים, קצת אוכל, ומידי פעם ביקור בבר החצי ריק. הרבה שתיינים לא היו שם. זה השאיר לי זמן לנהל שיחות עם הברמנים, ולנסות את המיטב של בר חתונות ישראלי בשנות התשעים. או בקיצור: הרבה משקאות עם מטריות.
ואז הוא בא, ונעמד לידי. הוא בטח היה אז בן 65 או 70, אבל דרך עיניי הצעירות היה הרבה יותר, מעין זורבה הדור ומבוגר והוא ביקש מהברמן שייתן לו כוסית JB, בלי קרח. אחר כך הסתכל עליי. היה בינינו קשר טוב. סבא נפטר כשהייתי תינוק, והוא היה מעין תחליף. שאל, בן כמה אתה כבר. אמרתי, 17. אמר, שתית פעם ויסקי. אמרתי, לא. אמר, נראה לי שאתה מוכן לזה כבר. אמרתי, קשה לי עם הריח. אמר, מתרגלים לזה מהר וזה עדיף מהדברים המוזרים האלה שאתה שותה.
התחלתי עם כוסית JB, בלי קרח, בלי מחוות. הלגימה הראשונה הייתה קשה. הטעם החריף בפה, הריח החריף באף. זה הזכיר לי קיא. ירקתי חצי מהשלוק בחזרה לתוך הכוס. הוא עמד שם וצחק. אמר, תשתה מים. תירגע. ביקש מהברמן שישים שם קוביית קרח, סימן לי עם היד לחכות רגע בסבלנות, ואז אמר, תנסה שוב. לקחתי את הכוס וקירבתי אותה לאט לפה. לקחתי שלוק קטן. נתתי לבלוטות הטעם להתרגל. ואז שלוק יותר גדול. ואז את שאר הכוס. נשארנו אני והוא על הבר ודיברנו. שיחת מבוגרים. סיפר לי על סבא, סיפר לי על איך מקימים מדינה, ובאיזה גיל מתחיל לכאוב הגב, שאל אותי מה אני אוהב ומה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. אמרתי, סופר. שאל, וממה תרוויח כסף? הזמנתי עוד כוס.
בחייו של כל שתיין יש נקודת מפנה. זו הייתה שלי. הרגשתי שעברתי טקס חניכה. השארתי את העולם של הטקילה עם ספרייט, וודקות זולות, בירות חמות ויין פטישים, מאחור. מאז, בכל הזדמנות שהייתה לי ניסיתי להגיע לוויסקי. זה לא היה זול, זה לא היה זמין, אבל זה היה שם, בעולם, ומצאתי את הדרך. אגב, עד היום אני לא מסוגל לשתות JB. אבל שימו מולי בקבוק של גלפידיך 15, תיעלמו לאיזה שעה, ומה שיישאר לכם אחרי זה הוא פיקדון בשווי 25 אגורות ומישהו עם צורך בלתי נשלט להעלות זיכרונות.
רוצים לזכות בכרטיס זוגי לתערוכה השנתית של ויסקי מגזין? זו ההזדמנות שלכם: http://goo.gl/XfwliX
