הקבלות והשוואות בין מוזיקה לאלכוהול הן אולי בלתי נמנעות, אבל נסו לדמיין איך משהו שנשמע באוזן עשוי להרגיש בחלל הפה. מרטיני, למשל...
בואו נדבר על מרטיני. אותו הדרינק שכאילו בראו אותו בלי אגו. לא ארדים אתכם בסיפורים על תרופה נגד כאבי בטן ועל האפריטיף המושלם - מי שרוצה שיעשה את התחקיר ההיסטורי. היום אני רוצה לדבר על עמוד שדרה. כן, אני יודע שבאנגלית זה נשמע יותר טוב, אבל הגיבור שלא שרו את שירו, אותו האח שרק אותם מביני הדבר ויודעי הסוד מעריכים ויודעים לזהות אותו שם ברקע, הוא תמיד נמצא שם: מחזיק את הקצב, נותן את הגוף ומשלים את האווירה.
זה לא באמת שיר הלל לבסיסטים באשר הם, ממייקל בנסון ועד פול מקרתני, אבל כן באתי להגיד לכם שאני אוהב אתכם, בדיוק כמו את אותו משקה איטלקי יקר, מתובל ומתבל, שפגשתי וכנראה גם אמשיך לפגוש בכל מיני תחנות שונות בחיי, בדיוק כמו מוזיקה טובה.
קלאסיקלטת
אחד הקוקטיילים הנושנים ברשימה מתכתב עם שיר שהוא ללא ספק ישן נושן בתוחלת החיים הקצרה, יחסית, של כותב שורות אלו, ויושב על המשבצת הקלאסית של אבא של. רבים וטובים טוענים שה'מרטינז' הוא האבא של המרטיני. איך יכול להיות שבמקרה בעיירה בשם מרטינז השתמשו בוורמוט בשם מרטיני, ומה קרה באמצע? אף אחד לא באמת יודע, והגרסאות רבות. אבל מה שבטוח שהקוקטייל הזה הוא לגמרי עבריין חלקלק.
בואו נשים את הדברים על השולחן, רבותיי: ה'מרטינז' הומצא באזור 1880, ומה שבטוח זה שדברים היו פחות טעימים אז; את הוויסקי הכינו מתירס שהחזירים סירבו לאכול ואת הג'ין סיננו בגרביים. מה עושים? משתמשים באותה תערובת קסמים ארומטית מאיטליה הרחוקה (ונכון לאז) אקזוטית, ומרככים את דרכה של מולקולת האלכוהול אל עבר ריריות הקיבה. ג'ין מטונף, עם קצת מאותו הנוזל האיטלקי ונגיעות מרסקינו ויש לכם פה עבריין חלקלק רווי אלכוהול בדיוק כמו באותו השיר, שכולם יודעים שיצא אי-אז בזמנים אחרים, אבל איכשהו מצליח להישאר רלוונטי.
בראבאדו
למה זה קורה? כי אין הרבה דברים שגורמים לרוקנ'רולר אמיתי להרגיש יותר טוב מאשר שיר הלימונים. ולמרות שבמנהטן אין ולו זיכרון דקיק של לימון, עדיין מדובר בקוקטייל פאנקי כמו שק של אתרוגים. למה הוא כיף? כי הוא שמן. וכן, אני מדבר על שניהם.
ב'למון' של זפלין הבס פשוט משמין את השיר לרמות בלתי נתפסות של עונג ומלאות, בדיוק כמו אותו וורמוט אדום מתקתק הנמזג לכוס באותה הכפיפה עם הוויסקי ומייצר תמהיל עבה, קטיפתי, עמוק ומאוד מספק, ואיך לא – סופר-קלאסי.
מן הסתם
ברוכים הבאים לקוקטייל/שיר שכולם מכירים. מה שיפה במרטיני היבש הוא שמדובר בקוקטייל בעל מאה ואחת צורות הכנה, מג'יימס בונד ועד שאול אברון, ועדיין כל מיקסולוג שיטפטף לכם אחד כזה לכוס ישבע ששלו הוא האמיתי וההגון ביותר.
לדעתי, על אף שמדובר ולו רק בזיכרון קליל של אותו המרטיני בקוקטייל יבש עשוי כהלכה, עדיין אין עוד הרבה קוקטיילים שנותנים את הכבוד לאותו המשקה, ממש כמוו לשמוע את אותם תווי הבס בתחילת השיר הזה של לו ריד, המזכירים לכם בדיוק מה אתם טועמיםם בלשונכם הקטנטנה ואלו סיפורים חבויים באותם האקורדים.
השילוש הקדוש
על ציר הזמן, ובין שאר הקוקטיילים ברשימה מכובדת זו, יש לנגרוני מקום טוב באמצע, לא כמו השיר ששודך אליו, הצעיר, שלא לומר המודרני ברשימה. אולי זה בגלל העדנה המחודשת - שלפעמים נדמה כאילו אינה פוסקת - של אותו משקה אלמותי, מתוק-מריר וארומטי.
אולי בגלל אותה הרמוניה מושלמת של ג'ין, וורמוט אדום וקמפארי שהופכת את הקלישאה על אותו השלם הגדול מסכום חלקיו לאמיתית, קצת כמו אותם גיטרה/שירה/תופים של האחים ווייט הנשזרים להם האחד בשני בשלישי לתחושה ש"לא צריך להוסיף פה יותר כלום".
משחקי פיתוי
למה זה קורה - או נכון יותר - למי זה קורה? לוויליאם ווילסון, למשל, זה קרה. אותו הבחור שהקים את אלכוהוליסטים אנונימיים בשנת 1934, הודה שה'ברונקס' הוא הקוקטייל הראשון שבא אל שפתיו והפיל אותו באותה המלכודת.
יש לנו פה תמהיל שלא ברור אם הוא יותר מלטף או יותר מסוכן של מרטיני יבש, ומעט מהאדום, יחד עם ג'ין וקצת מיץ תפוזים להסחת הדעת. התוצאה היא שיקוי נעים, מזמין, ומעניש.. קצת כמו שעד היום כותב שורות אלו מדמיין את דבי הארי. הקוקטייל, אגב, תואם בצבעו את צבעע מחלפותיה של פצצת המין.