עידן התמימות: קוקטיילים לחג פורים

לכבוד פורים חוזרים טליה לוין והמיקסולוג טל גנץ בזמן לשנות התשעים המג'וייפות ומשחזרים ליין קוקטיילים פח שפעם כולנו עפנו עליהם...

השנה היא 1994, בטלוויזיה משדרים את 'בוורלי הילס 90210', יש שני ערוצים בטלוויזיה, דן שילון מארח, הסכם השלום עם ירדן, רבין ראש-הממשלה, לכיכר הארורה ההיא, עדיין קוראים כיכר מלכי ישראל. ויש שם בר בשם 'הכוסית', או משהו בסגנון. עיצוב אפלולי, עץ, תמונות של אופנוענים מסוקסים, כמה קוקטיילים פושטיים ובעיקר ריח של בירה וסיגריות. אח, הימים ההם שעוד היה אפשר לעשן בחללים. פליטי סבנטיז ורפי נלסון שמתעקשים שחייבים לשתות בירה בצהרים. אבל זה אמצע שנות התשעים, לאף אחד אין צרות. פה ושם פיגוע, אבל שום דבר לא חדש. עידן התמימות בעיניים של משקיפה מהצד בשנת 2017.

ואני תמיד עברתי שם כשהייתי מבריזה מבית-ספר ונוסעת לתל-אביב. הם היו מתעוררים רק בצהרים ומנקים את שאריות בדלי הסיגריות מהרצפה שנשארו מהערב. לי, אגב, טכנית בכלל היה אסור לשתות אלכוהול. אבל זה ניינטיז וכולנו עברנו על החוק. היה לי איזה חבר, ידיד או מה שלא קוראים לדבר הזה שתופס אותך בגיל 17. חייל, עם רישיון נהיגה וסובארו גנובה, והוא לקח אותי בשישי בערב (בניינטיז עוד היו יוצאים לבלות בימי שישי בערב) ל'כוסית' לשתות.

שמתי לי פודרה

שמתי אודם ומיני כדי להיראות בת 18, אבל יצא לי בערך משהו כמו 14 וחצי. אני מספרת לכם את כל זה רק כי באיחור, אמנם, התחלתי להבין שיש קסם בניינטיז, או כמו שאוהבים לכנות אותם בעברית צחה - שנות התשעים. הם היו איומות, וטובות ורעות ותמימות ומרות ומתוקות אבל היה לנו כייף וקצת מבאס קולינארית.

אז לא היו לנו פסטיבלי יין, ובירות בוטיק ומשקאות שווים שכולם ידעו עליהם. טוב, אולי היו, אבל לא היה סנהדרינק ואינטרנט וכזה באזזז לתענוגות הנפש. אז הסתפקנו בקוקטיילים צבעוניים עם מטריות שהביאו לנו מאמריקה והרגשנו כמו בחו"ל. כי מי טס בזמנו לחו"ל? אני לא טסתי אז בכלל. ויחידי הסגולה שהיו חוזרים הביתה עם טובלרון ובקבוק וויסקי היו בעיקר אלה שחסכו שקל לשקל לחופשה שנתית.

תן לי אורגזמה בבקשה

כל ההקדמה הזו היא כדי לעשות כבוד, גם אם קצת מפוקפק, לאותם קוקטיילים נידחים של שנות התשעים. היום, כל מי שבקיא בטרנדים ויוצא לברים יודע שמדובר בתקופת הרנסנס של הקוקטיילים. כולם רוצים לחזור לדרינק עם הארומה היוקרתית והלוק הסקסי. מטריות - אאוט, איכות - In, כייף להם לקוקטיילים של היום. כי ככה זה לחיות ב-2017.

לשיגעון הזה שלי גייסתי את המיקסולוג טל גנץ, ולכבוד חג פורים ביקשתי ממנו שישחזר בשבילי חמישה קוקטיילים שעטפו לי את הכבד מגיל 17 ועד 23 כולל, בכל יום שישי בברים והפאבים של תל-אביב, וגם בלובי ובבריכה של שלל מלונות אילתיים. "תן לי אורגזמה בבקשה", הייתי ממלמלת, והוא היה נותן. בקשית ועם מטרייה. אז בחרנו כמה קוקטיילים ועשינו להם קצת אדפטציה מודרנית, כי בכל זאת פורים זה חג שמח, וגיהינום אחד כבר עברנו.

אם כבר הגענו למשקה הזה אז רק אתוודה שמה שאהבתי בו מלכתחילה היה את הסוכר הדביק מסביב לכוס. קוקטייל 'אורגזמה' הוא קוקטייל בינלאומי, שבסרט 'קוקטייל' עם טום קרוז האידיוט, הוא מוזכר בו. מה שכנראה גרם לפופולאריות שלו לעלות. כמובן שבגרסה הישראלית (תמיד יש גרסה ישראלית לכל דבר...) הוא מורכב בעיקר מאייריש קרים, שמנת וליקר קפה.

מה שיפה היה בשייק-קוקטייל הזה הוא שבכל בר הוא היה נראה אחרת. פעם הוא הוגש בכוס מרטיני ופעם בכוס מים ארוכה. תלוי במצב הרוח של הברמן. אם כבר מדברים על אורגזמה אי-אפשר שלא להזכיר את 'סקס על החוף', עד היום מדי פעם מגיעים חבר'ה מבוגרים, רוסים עם אפטר שייב חזק מדי, לברים באלנבי ומבקשים את המשקה שהיה סמל הגבריות בניינטיז.

בשנות התשעים עוד לא היו אומרים "פחח", אבל היתה מילה אחרת במקום, אם אני לא טועה היא היתה "ססס", שהגיעה תמיד כשמישהו היה אומר משהו סחי. וידוי קטן: רק לפני זמן לא רב רק למדתי מה פירושה האמיתי של המילה "סחי", והבנתי שכל חיי הייתי כזאת. כן, מי שמזמינה שנדי על הבר ושותה אותו כאילו היה קוניאק צרפתי משובח, ראויה לכינוי סחית.

מה שאהבתי בקוקטייל 'שנדי' הוא את הספרייט. ואחר-כך, כשבגרתי קצת, גם את הבירה ואת הדובדבן שבפנים. אגב, פופולאריותו של השנדי חזרה לכאן לפני שנתיים/שלוש, כתוצאה מגל רטרו לא ברור ואז נעלמה שוב. אני לא ממש מעזה לבקש היום שנדי מברמן. יש לנו היום בירות כל-כך טובות שטכנית, ממש חבל להרוס אותן עם ספרייט. כמעט פשע כנגד האנושות.

קוקטייל 'פליימינג למבורגיני' הוא הפאנג'ויה של המשקאות. משמע, אתה נהנה ממנו כשאתה בן 23 במסיבה פרועה בטבע עם מלא בנות בביקיני, או לחילופין כשאתה שיכור מדי וכבר לא משנה אם שתית עראק, יין ושנדי עם דובדבן. דברתי עם כמה ברמנים וכולם נשבעו לי שאין נפש חיה שביקשה ממישהו מהם 'פליימינג למבורגיני' בשנתיים האחרונות.

אני מודה שהסמבוקה הזה ערבל לי לא פעם את הבטן והאמת שאני בכלל לא סובלת את נגיעות האניס. אבל יאללה, מה לא עושים כדי להיות בחבר'ה שכאתה גדל בניינטיז. אגב, רק למקרה שתהיתם, בסנטוריני זה עדיין להיט!

אוי שנות התשעים, כמה שאתן פח. 'מרגריטה' היה שיר של שלומי שבת, ואנחנו עמדנו על החוף ורקדנו כמו סחים עם ברד אלכוהולי בכוס. כי חם פה וקיץ וזה. ה'דאקירי' שהיה נמכר לפעמים כ'מרגריטה' ולהיפך, היה להיט בקיוסקים של אלנבי, והמוכר היה מוזג 'אלסקה' או משהו קפוא אחר עם צבע.

'מרגריטה' עושים מטקילה, ואפרופו טקילה - אנשים היו מגיעים בזמנו במיוחד כדי להקפיץ טקילות על הבר. לברמן היה מעין אפוד עם שוטים כשבכיס היה לו ספרייט או סודה. אני זוכרת שכולם דברו על התולעת, אבל אני בחיים לא ראיתי אחת כזאת. או שסתם הייתי שיכורה מדי.

וודקה, וורמוט, שנאפס תפוחים, נשמע יאמי והאמת היא שה'מרטיני אפל' הוא אחד מהקוקטיילים הכי מפורסמים של הניינטיז שהצליחו לעשות עלייה גם לשנות האלפיים ואיכשהו פה ושם למצוא את עצמם בתפריטים של ברים שכונתיים מתחת לבית. 'מרטיני אפל', נוצר באמצע שנות התשעים בבר בשם 'לולה' בהוליווד על-ידי בעל הבר לורן דונסוורת' והברמן אדם קרסטן. אם זה היה קורה עשור מאוחר יותר, אולי היו עושים על זה אקזיט או משהו.

ה'מרטיני אפל' החדשני הזה היה ידוע מאז ומעולם כקוקטייל האולטימטיבי של בנות. לא ברור למה. אולי התפוח ושלגייה, אולי מתיקותו הבסיסית, אולי העובדה שכוס המרטיני היא כוס המתאימה לנשים או לאוליגרכים במסיבות תה ורוב הגברים התל-אביבים החסונים מתביישים להחזיק ברקדנית הזאת ביד.

רגע, רגע, פתאום נזכרתי שהיה גם איזה משהו דוחה בשם 'ווייט ראשן'. טל גנץ הרג אותי מצחוק כשסיפר לי שה'רוסי הלבן' האחרון שהוא הכין בחייו היה ביום המילניום. אז קוקטייל המעאפן הזה עבר מהעולם, כמו שבירת חומת ברלין, כמו יריית הסיום של מלחמת העולם השנייה, כמו סגירת הכרך של 'מלחמה ושלום'. היה, נגמר ושלא תעזו לבקש את זה יותר כי הברמן יעיף אתכם לכל הרוחות. במקרה הטוב, כן.