המדור לחיפוש קרובים: וודקה אבסולוט והרינג

חיליק גורפינקל משדך בין וודקה ודגים מלוחים. ומעושנים. וכבושים. והפעם: וודקה אבסולוט והרינג של דורפמן בבר גאולה…

לפעמים הדברים הכי טובים, מחכים לך ממש מתחת לאף. על בר ה"גאולה" שמעתי כמובן, אני הרי לא באמת מנותק, רק משחק אותה, שזה כידוע הסנוביזם מהסוג הכי גרוע. אבל איכשהו, להוציא איזו גולדסטאר קטנה באיזה אחר צהרים נשכח אחד, לא הייתי כאן אף פעם. כלומר לא באמת. לא בערב, לא בשישי בצהרים.

בירור קצר העלה שההרינג הוא לא סתם הרינג אלא גם הוא, כמו מיכל, הוא 'דה-הרינג'... (צילומים: חיליק גורפינקל) אני יודע שזה בר נחשב, ועוד מהסוג הטוב, כלומר נחשב באמת. בר מסוגם של המנזר ודומיו. כל השניים שיש מהסוג הזה. וגם זה בהגזמה. אבל מכיוון שאני סוג של לקוח של המנזר השכן, או יותר נכון לקוח בגמילה, יצא שלא יצא, ולא הייתי אף פעם בגאולה. גם הביקור הזה לא יתקן כנראה את המעוות. לא רק בגלל שגם הוא נערך בשעות שוליות של אחר-הצהרים, כשהבר כמעט ריק ואף אחד עוד לא באמת התארגן על עצמו כאן. אני הרי הכי אוהב את זה ככה. הוא לא יספיק כי אני כנראה כבר לא אהפוך, דווקא עכשיו, ללקוח קבוע של הגאולה. והרי אפילו למנזר אני כאמור כבר בקושי מגיע. וזה חבל. גם בעניין המנזר וגם בקשר לגאולה. כי לא רק שהגאולה הוא יופי של בר, קרוב לעבודה, מכוסה פוסטרים נוסטלגיים של אורי זוהר וחבורתו, זוהר ארגוב ועוד אגדות מקומיות ובעיקר - מזכיר מאד ברים אמיתיים. אולי בגלל שהוא כנראה באמת כזה, או בגלל שאולי כדאי לי להיזכר מדי פעם שאני עדיין חי וללכת לשתות איזו בירה אחרי הצהרים, לא רק כשאני בתפקיד. הנה, גם הפעם, כשלכאורה הלכתי 'לא בתפקיד', מהר מאד מצאתי את עצמי נסחף לתוכו. בעיקר בגלל שאחרת אני מרגיש לא נעים, כאילו עשיתי משהו לא בסדר. ובאמת, מה לא בסדר בלעצור רגע את המרוץ, לשתות איזו בירה קטנה, ועוד כשהבירה היא לא פחות מהלוונבראו הגרמנייה הנהדרת, וליהנות מחברה טובה, והחברה היא לא פחות מחברתה של מ.ב., הלא היא מיכל בוטון, המגדנאית המהוללת, זו שליצני האתר הזה מכנים מיכל ביטון ואילו אני, ביני לביני, מכנה מיכל דה-בוטון. היא עצמה מאשרת, שהיא גם זה וגם זה. אז איך הפכה השתייה הנעימה ל'עבודה'? בקלי קלות. מתוך התפריט זעק אלינו הרינג נחמד. צירפנו אליו צ'ייסרים של אבסולוט והנה לכם, עוד פרק נולד במדור המוזר הזה. בירור קצר העלה שההרינג הוא לא סתם הרינג אלא גם הוא, כמו מיכל, הוא 'דה-הרינג'. הוא הגיע לכאן הישר מחנותו המיתולוגית של אילן דורפמן - מלך הדגים המלוחים של שוק הכרמל, והצדיק היטב את ייחוסו הרם. את אילן לא ראיתי כבר שנים. זאת אומרת, אני רואה אותו ולא עוצר. וגם זה, כמו רוב מה שאני לא עושה, חבל מאד. אז מה אם הוא תוקע מחיר מופרז לחלוטין על המטעמים שלו. כי זאת יש לדעת, למרות שכל הדגים המלוחים בארץ מגיעים מאותם שניים-שלושה ספקים (ויש הטוענים בתוקף, ספק אחד בלבד) אין דין הרינג של אחד כדין הרינג של השני. לא הספקים, אלא מי שמוכר אותם לנו בחנויות. ואין דין השני כדין השלישי, ודינו של אף אחד מהם אינו מתקרב אפילו לקצה מעלתו של אילן דורפמן. אז קצת יקר, אז מה. אני מתכונן לתקן את המעוות כבר בקרוב. מה הופך מוכר דגים מלוחים אחד לטוב מהשני, אם כל הדגים מגיעים מאותן חביות פלסטיק גדולות וכחולות? עניין של טיפול בדג וגם קצת מיסטיקה ויחסי ציבור. ולאילן, יברך אותו האל הטוב, לא חסרים סיפורים עסיסיים בשביל להפוך את הדג שלו, ואולי גם את עצמו, למיתולוגיה מקומית. אחרי הכל, תראו לי עוד מוכר דגים שפותח את החנות רק בימי ד'- ו' (ויום שישי הוא כידוע יום קצר). השמועה מספרת שבשאר הזמן הוא כותב ספר... והאבסולוט? האבסולוט היא אבסולוט. מה כבר אפשר עוד להגיד עליה. הרבה פחות רעה ממה שאוהבים להגיד עליה, הרבה פחות טובה ממה שפרנסיה היו רוצים שתאמינו, או בקיצור - אחלה וודקה. אין וודקות רעות, או דגים מלוחים רעים. רק אנשים רעים. אני למשל. אני מבטיח לנסות לתקן את דרכיי. לא בטוח שאצליח.