המדור לחיפוש קרובים: פינלנדיה והרינג

חיליק גורפינקל משדך בין וודקה ודגים מלוחים. ומעושנים. וכבושים. והפעם: וודקה פינלנדיה והרינג אצל מתי המקלל…

בדרך למתי אני חושב פתאום, מה יהיה אם לא יהיה דג כבוש. למה שלא יהיה? אני עונה לעצמי. וחוץ מזה, איזו דרך בדיוק יש לך לבדוק את זה. הרי אי-אפשר להתקשר למתי. וגם אם אפשר היה, לא הייתי מעז. כשאני מגיע, באמת אין דג כבוש. לא זוכר מתי לא היה אצל מתי דג כבוש. אבל עכשיו אין.

נדמה לי שאני דווקא כן מכיר את מתי. לפחות מספיק בשביל מה שאני זקוק לו. ואני אוהב אותו... (צילומים: חיליק גורפינקל, יח"צ)

נדמה לי שאני דווקא כן מכיר את מתי. לפחות מספיק בשביל מה שאני זקוק לו... (צילומים: חיליק גורפינקל, יח"צ) שמוליק, הנכד, מסביר שרק הערב יכינו ומחר יהיה. אבל אני כבר כאן. אז אני מזמין 'סתם' הרינג, וצ'ייסר פינלנדיה ליד השליש גולדסטאר. אני הרי בתפקיד. ניסיתי לחשוב מחשבות חדשות על מתי. מחשבה חדשה. אחת. קטנה. ולא הצלחתי. למה שאצליח. מה טוב ייצא מזה. אולי יכול לצאת, אבל אני לא יכול לחשוב. כמו שאיני יכול לחשוב מחשבה חדשה על אשתי למשל, חוץ מאשר שוב ושוב ושוב כמה אני אוהב אותה. וגם שוב ושוב ושוב, כמה אני אוהב את מתי. את אשתי אני יודע למה אני אוהב. לפחות את רוב הסיבות. את מתי, בכלל לא ברור לי למה אני אוהב. הרי איני מכיר אותו. לא באמת. אז מה. את מי בכלל אנחנו באמת מכירים. אפילו לא את האישה או האיש שלנו. אפילו לא את עצמנו. ומכיוון שכך, נדמה לי שאני דווקא כן מכיר את מתי. לפחות מספיק בשביל מה שאני זקוק לו. ואני אוהב אותו.

והרי המדור הזה, שהבטיח לעסוק בהתאמת דגים מלוחים ווודקות, שכמו שאמרתי במדור הקודם, הראשון (ולפי הסדר שיש בראשי, המדור על מתי צריך היה להיות הראשון) ובכן כמו שאמרתי, אין הרבה מה להגיד בנושא הכפוי הזה חוץ מאשר זה שהם מתאימים. גם אין לי מה להגיד על וודקה פינלנדיה, זו שהיום נחשבת סטנדרטית משהו, ופעם, מזמן, כשאני התחלתי לשתות, נחשבה לסוג של לוקסוס. וודקה היא וודקה, היא וודקה. לפחות אם היא וודקה הגונה. אין לה טעם ואין לה ריח, וכך היא מפנה את הבמה למה שיש לידה, אם יש. עבור הדג המלוח של מתי, ההרינג, לעומת זאת, אין מספיק מילים במילון. רך כל-כך, עדין כל-כך, למרות מליחותו הכל-כך ברורה. שמן. גברי. נשי. אולי הדבר הכי טעים בעולם (חוץ מהדג הכבוש שעליו נדבר כשיהיה). המלווה המושלם לגולדסטאר הנצחית של מתי (המקלל, כן, המקלל...), וכן, גם לוודקה. הפעם זו פינלנדיה. נשענתי על הדלפק (חזרתי אל הדלפק האהוב עלי כל-כך, משכני הקבוע), אמרתי שלום לציון התימני שעשה מילואים ביחידה שלי בצבא, יחידת ההסרטה של דובר צה"ל, הקשבתי לשמוליק, הנכד של מתי, מנסה את כוחו ב"לך תזד..." עסיסי (אבל לא מספיק), שלחתי מבט לעברו של מתי שניסה להתערבב קצת כמו תמיד בקהל לקוחותיו אבל אחר-כך נמאס לו והוא חזר אל השרפרף ברחוב. וחשבתי שוב, למה אני כל-כך אוהב אותו ואת המקום שלו, המקום שבו אני מרגיש הכי בבית בעולם (ולא, לא במטוסים של אל על. למרות שהיה כיף בספרד, אליה לקח אותי אחד מהם לא מזמן ובקרוב אספר כאן עליה וגם על הדגים ה'מלוחים' שלה). נדמה לי שזה בגלל שאפשר להיות כאן אתה. לא לעשות חשבון. לא לעשות הצגות. לא לשחק תפקיד. כשאתה כאן לבד, ואני כמעט תמיד בא לבד, אתה יכול לעצור. אפילו הבירה לא הכרחית, אם כי כיף גדול כמובן לשתות אותה. לעצור ולחשוב. או יותר טוב, לא לחשוב בכלל. פשוט להיות. להיות דג מלוח.