זיו לנצ'נר יצא בשליחות מועצת סנהדרינק לטעום מוצרים המבוססים על בירה גינס. הוא בהחלט מודה שמדובר בהפתעה מרעננת, אבל זה לא מה שיגרום לו לוותר על הברז המקורי...
זה יהיה בזבוז זמן ומקום לספר לכם מהי גינס. להשחית מלים על מה שכולכם מכירים, ואם יש לכם טעם, יש להניח שאוהבים: הסטאוט האירית הכהה, העמוקה, המרירה, זו שהדרך המדויקת ביותר לתאר אותה היא "גינס". בפיינט, או לפחות בבקבוק, או מצדכם, ישר מהברז. אבל בלחם? בגלידה? שבו והסדירו נשימה בבקשה...
בהמשך לחגיגות סנט פטריק חובקות העולם, הפיקה רשת מעדניות Buy The Way שבשרון (הישראלי, כן?) פסטיבל גינס שכזה, או במילים אחרות, סדרת מוצרי מזון שעשויים מהבירה. כלומר, גם מהבירה. המוצר היחידי שמיובא כפי שהוא מאירלנד הוא שוקולד גינס מקורי (יש מריר ויש גם חלבי, לבחירתכם), שנמכר כאן ב-21 שקל החפיסה. שאר המאכלים מיוצרים במאפיה ובקונדיטוריה של הרשת המקומית, אבל הגינס שבקרבם הוא גינס למהדרין.
כארנב הניסויים של סנהדרינק, הושלכתי להתמודדות עם הגינס המוכרת בצורתה הלא מוכרת, ובעיקר במצבי הצבירה הלא מוכרים שלה – מוצק ומשהו באמצע. במושגי אוכל: לחם וגלידה. ארנב נועז, עליכם להודות. הלחם (23 שקל), העשוי 80 אחוז חיטה מלאה, קוואקר וכמובן, גינס, הוא כיכר דחוס, כהה (נו, מה) בעל קרום נוקשה. מין לחם בריון כזה, הנושא ניחוחות בירה מרומזים וטעם לוואי קל ונחמד, בירתי אף הוא. זה עדין, ועדיין מורגש. לחם עם אפטר-טייסט קטן, איזה קטע.
הגלידות (82 שקל לקילו), חלבית וסורבה, מגיעות באריזות שחורות, ריבועיות, שנראות כתיבות אוצר קטנות. המעורבות הבירתית חוללה כאן היפוך יוצרות: הסורבה, אותו מקפא-קרטיבי שאינו נחשב גלידה באמת, זוכה לריכוז של שלושה אחוזי אלכוהול, שעושה אותו מריר-גינסי ממש, ולא רע בכלל. ואילו הגלידה-גלידה, החלבית, מסתפקת באחוז אלכוהול אחד, בגוון בהיר יותר ובטעם עדין יותר. ולטעמי, טעים יותר. אין מנוס מלהודות, אם כך, כי בקרב שנערך בתוכי, בין גלידה מועדפת לבין אחוזי אלכוהול תמירים, ניצחה המתוקה שלי. אוי, מה שגינס מסוגלת לעולל.
מוצרי גינס נמכרים ברשת Buy The Way ברעננה ובכפר-סבא וב-Brown בתל אביב. הגלידות נמכרות גם במעדניית חוות צוק בתל-אביב. אה, יש ברשימת מוצרי הפסטיבל גם עוגיות שוקולד צ'יפס גינס, אבל אליהן כבר לא הגעתי. נראה לי שיצאתי רכרוכי מספיק לאייטם אחד.