מבחן לנצ'נר: קבב

חמוש בגולדסטאר יוצא חבר המועצה זיו לנצ'נר למסע בדרכים כדי לפצח את סוד הטעם הישראלי. והפעם: קבב…

האישה המודרנית לא תאהב את ההגדרה הזו, ובצדק: בקבב יש משהו גברי. היא אולי תתרצה מעט אם נשפצר ונאמר שיש בו משהו גס. משתלט. משהו צועק, כמו הקריאה המחוספסת שמלווה באופן טבעי ובלתי נמנע את הזמנתו: "שים לי שניים קבב!", כי הקבב, גם בגרסאותיו העדינות-יחסית, אינו רגיש מספיק כדי לראות באמת את מי שלידו (סלט ירוק, למשל), או את מי שמולו (חולצה לבנה, לדוגמה). הוא לא אחד שיודע "להכיל", אלא רק לבלוע - ולהיבלע.

קבבים נהרו לכאן ממזרח-אירופה, בעיקר מרומניה ומבולגריה, וכמובן מרחבי המזרח-התיכון. כל קבב היגר עם מאפייניו וסממניו. טחון, אבל עצמאי. פשוט, אך מגוון. משמעות שמו המקורי בטורקית היא "בשר צלוי", אלא שלנו יש מקורות משלנו. בתלמוד הבבלי מתארת המילה הארמית "כבבא" בשר שנצלה על גחלים. ואנחנו, כידוע, צריכים פחות מזה כדי לספח. אז ברור שהוא ישראלי. כאילו שהיה צורך בהוכחה שמית. הרי אופיו והתנהלותו ישר מסגירים אותו. חם ומאצ'ואיסטי, דומיננטי ודוחק לשוליים, פועל בעוצמה על כל החושים ומותיר רושם עז, עז מדי לפעמים. אז של מי הוא, אם לא שלנו?

למה כן?

א. העסיסיות, השמנוניות, התיבול – מנה של פעם, בלי להיזהר ובלי להתנצל. ב. כדי לשקם את כבודו ולתבוע את עלבונו של הבשר הטחון. אבל זה עם האופי. ג. כי כבר צוחקים עלינו שאנחנו אוכלים תמיד פרגית.

למה לא?

א. השיפוד הכי ערס על המנגל. ב. אחריו, לשום דבר אין טעם (שאינו טעם של קבב). ג. איך אפשר להגיד בעדינות את הדבר הכי לא עדין. טוב, ניחוח השיהוקים.