נותן בכוס: טוליפ סירה רזרב ב'אונזה'

זיו לנצ'נר יוצא למסע דילוגים קולינארי, מצמיד מנה לכוס בירה וממשיך הלאה. הפעם הוא הולך על 'סיפוד חנינא' לצד כוס טוליפ סירה רזרב במסעדת 'אונזה'…

אפשר לא לסבול את המושג "וייבס" (ולו רק כי אין תרגום עברי הולם לחרא הזה...) ועדיין להודות ששוק הפשפשים ביפו הוא אחד מאזורי הבילוי בעלי הווייבס הטובים ביותר. אם כבר נשארנו עם המילה על הלשון, נוסיף שבין המקומות שם, ל'אונזה' יש וייב מוצלח במיוחד. אבל  עזבו וייב. ל'אונזה' יש שילוב נעים ואפקטיבי בין אוכל שיודע לעניין, בר שהורכב בתבונה, עיצוב שמתאים לסביבה, מוזיקה שמתחברת לאווירה ואף יוצרת אותה, וגישה שמגישה הכל יחד. ברוב המקרים, זה יוצא טוב.

התפריט של 'אונזה' מנהל איזה רומן עם מטבח עות'מאני, יעני אוכל טורקי וכזה ששואב מארצות שהאימפריה העות'מאנית שלטה בהן. נניח. וכשיש פרשנות מודרנית לכך, זה מאפשר כמעט כל דבר, ואני נעתרתי בשמחה לדבר הפרשן ב'סיפוד חנינא' (88 שקל) בשמחה, כי הקערה העשירה והיפה, שאירחה שרימפס בריונים, קלמארי, מולים, עגבניות, בצל, ברוקולי, שעועית ירוקה וכוסברה, היתה להיט. והיהלום שבכתר דווקא נמרח על הדפנות מסביב - קרם עדין ונהדר של צנובר ובהרט. אז כן, מנה ראויה בהחלט למסעדת שף.

מתפריט היינות בכוסות, הלא-גדול-אך-נכון, נשלף סירה רזרב של טוליפ, בעיקר כי התאים למצב הרוח. וגם לחיבה אישית ותיקה לזן הזה. היין הגיע בכוס נטולת רגל, שאף היא מחבבת את הזן, והיה עגול, מלא, קטיפתי ופירותי. עם זאת, הוא לא מהכבדים, אלא אם מתייחסים למחירו (48 שקל), שלטעמי מופרז מעט. שיתוף הפעולה של הסירה עם הקערה היה טבעי כמעט. הוא עטף אותה, בלי שטעמים עזים מדי ירימו ראש ויחבלו בקשר. בפה היתה הרמוניה. האמת, גם בווייבס.

אונזה. רבי חנינא 3, יפו