אוכלת, שותה: ננה שרייר

אסנת גואטה מדלגת בין הסירים ומשקה שפים עד שהם מוכנים לגלות לה מה הם בעצמם אוכלים. והפעם: ננה שרייר ממסעדת "ננוצ'קה" בתל-אביב…

לוקח זמן להצליח לקבוע עם ננה פגישה. אם אצל יריב מלילי הממלכה מתנהלת סביבו אבל מסוגלת להתנהל כבר בלעדיו, אצל ננה זה בלתי אפשרי. היא הרוח והנשמה של המקום. היא הפנים, הכעס, השמחה והאנרגיה, ולהגיע ולראות אותה מותשת מיום קשה, מרגיש כאילו המסעדה לא יכולה לנשום. אני מציעה לננה לדחות את הפגישה ליום אחר, אבל היא מחייכת בעדינות ואומרת שדווקא כוס יין עכשיו תבוא לה טוב ואנחנו מתיישבות בפאטיו הקטן באמצע המסעדה עם בקבוק מיקב 'נעמן' הטבעוני שנקרא "10 שנים אחרי" - בלנד שמבוסס על קברנה פרנק על שם להקה שרמי, הבעלים של יקב 'נעמן', אוהב ולכבוד חגיגות העשור ליקב.

ננה מוזגת לנו 2 כוסות. היין קריר קלות והפלפליות של הקברנה פרנק והפירותיות של הקברנה סוביניון מורגשים ורק מחכים להתפתח. אני מביטה סביבי וקולטת שהמסעדה מפוצצת ותוססת כאילו היתה 'טאיזו' ו'המזנון' ביחד. שלל אנשים מכל הגילאים, המינים והגזעים, יושבים, צוחקים ולועסים סביב שולחן גדוש צלחות וכוסות אלכוהול ואין כל תחושה שזו מסעדה אחרת, שונה, כי 'ננוצק'ה' מרגישה ונראית כמו ננה עצמה - עוצמתית ועשירה, רק שעכשיו ננה נראית קצת מותשת.

"ההתחלה היתה מטורפת. ביום שראיתי את ההתייחסות לבעלי-החיים בתעשייה הרגשתי כאילו פטיש נוחת לי על הראש. לא יכולתי לנשום, הרגשתי כאילו יש לי סרטן בגוף ועד שלא אעשה משהו הוא לא יעלם אלא רק יגדל. למרות שהייתי בשיא שלי, עם מנות בשר מדהימות, הבנתי שהדרך שלי לתרום משהו לשינוי היא לרתום את עצמי ואת ננוצ'קה עם כל הכח שלה כדי להתחיל לעשות שינוי כלשהו.

היום, מרגיש לי שבזכות ובגלל שאנחנו ישראלים ועם ישיר ובוטה, מצד אחד כל הזמן מחפשים למה אוכל טבעוני זה לא טעים או לא יילך, ומצד שני כמות המסעדות הטבעוניות רק גדלה. ישראל היא המדינה הכי טבעונית שיש ויש בה שפע של מוצרים טבעוניים. ואני אוהבת את הבוטות הזו - זה מה שמייצר שינוי.

היא נעלמת לכמה דקות וחוזרת עם מחבת לוהטת גדושה בקציצות מתובלות ברוטב חריימה אדום, לוהט ומתובל. הקציצות נגיסות ויש בהן טעם עדין של ים שמגיע משילוב של אצות, אבל הרוטב הוא השוס פה: סמיך, ריחני ומתובל עם צ'אנקים של עגבניות ופלפלים, רוטב של חלת שבת.

מגרוזיה באהבה

היין משתלב עם המנה בצורה יוצאת-דופן כאילו חיכה לה. האניסיות העדינה והפלפליות שיש ביין, שכבר הספיק להיפתח, ממש מרימים את המנה המתובלת גם היא, ודווקא בגלל שהקציצות יחסית ניטרליות, הביס כולו עובד טוב ובאמצע כל החום הזה היין האדום של 'נעמן' פשוט נכון.

ננה מעבירה את היין לצוות שיטעמו ואפילו מחלקת טעימות לסועדים - בכל זאת יין טבעוני. אחר-כך היא חוזרת לשולחן ומסתכלת עלי בחיוך מסופק בעודי דוחפת חתיכות עבות של חלה לרוטב הנפלא. "מדהים אותי", היא אומרת ומביטה סביבה, "איך דווקא אנשים שאוכלים בשר מתענגים על המנות פה, מופתעים מהטעמים ומהצבעוניות ומפרגנים, ודווקא ההארד-קור טבעוניים קשים אתי יותר, ביקורתיים יותר. קצת כאילו אני החוזרת בתשובה ואף פעם לא אהיה מספיק טובה להם.

אנשים הם מקובעים בכל התחומים, גם אם אתה טבעוני או אוכל בשר. חלק מהרעיון בחיים האלו זה לשחרר את הדברים שמקבעים אותך, וגם לשחרר את עצמך ממה שאחרים חושבים עליך. אני רגילה להיות אאוטסיידרית, שונה. אני אישה גרוזינית שעלתה לכאן מארץ אחרת ושהחליטה להיות טבעונית כשזה רק התחיל. אז פחות אכפת לי ממה אומרים עליי, מבחינתי תמיד עדיף להיות פורץ דרך מאשר נגרר.

השלב הבא זה להקים חוות אקולוגיות. זה מה שאני רוצה וזה מה שאני אעשה. נותנים פה יותר מדי כח לאוכל, יש ערכים פי מיליון יותר חשובים מטעם, כגון מוסר, מאיפה מגיע האוכל, מה הוא עובר ומי שילם עליו את המחיר. ההדוניזם משתלט. אדם צריך להתבונן על מה שהוא אוכל ועל מה שמאכילים אותו, אם מבחינת פרסומות וקבעונות שגדלנו עליהם. תרבות השפע שולטת בנו בכל נישה ונישה, מה נאכל, כמה נאכל, מה נקנה, מה נלבש, מה יאמרו ומתישהו צריך לקחת אחריות על עצמנו כדי לייצר איזשהו שינוי".

ננה נעלמת לפתור איזה קרייסס ונותנת לי לחסל את שארית היין ולעכל רגע את כל המידע, את ההבנה שבאמת לפעמים הכל מוחלט לנו מראש ושאנחנו סוג של רובוטים צרכניים שפשוט שולחים ידיים לכל מה שמראים לנו ומוכרים לנו בלי לחשוב יותר מדי על מה יש בזה, או אם בכלל אנחנו צריכים את זה. ואולי כמו היין, אם נמשיך ככה ונסתכל על עצמנו "10 שנים אחרי" נהיה במקום אחרי לגמרי, ולא בטוח שזה יהיה עולם טוב יותר. הלכתי להשתכר ולשכוח מהכל.