לרגל חודש הסליחות והרחמים ביקשנו מחיליק גורפינקל לחשוב טוב ממי הוא צריך לבקש סליחה. לא תאמינו במי הוא בחר. ויותר מזה - הוא אפילו התכוון לזה...
אני מאד אוהב לבקש סליחה. אני גם טוב בזה. מאד. התנצלות היא אחת האומניות בהן אני שולט בצורה מושלמת. עד כדי כך שלפעמים אפילו זה לא מספיק. כלומר, אני מבקש סליחה וזה לא עוזר. ככה זה כשעושים משהו טוב מדי, כלומר, יותר מדי. חודש הסליחות הוא הזדמנות מצוינת לשכלל את האמנות העתיקה הזו לכדי שלמות. כלומר, למשל, לבקש סליחה מאנשים שלא עשית להם כלום...
לכן, כשפנה אלי עורכו המכובד של האתר שאתם קוראים בו (יש שם מישהו?) וביקש ממני לבקש סליחה, קפצתי על ההזדמנות כמוצא שלל רב. לקח לי בדיוק שתי דקות להחליט ממי אני רוצה לבקש סליחה - מאדון מתי כמובן. מתתיהו לנדשטיין כמובן. זה שאתם מכנים משום מה בכינוי הלא מכובד 'מתי המקלל'. עד כדי כך השתרש הכינוי, שלא זמן גיליתי שאפילו במפות של גוגל, ומי יודע, אולי גם בווייז, אפשר להקליד 'מתי המקלל' ולמצוא את החמארה בת שנות הדור הזו תחת השם המעליב הזה.
אדון מתי לא מקלל אף אחד. לא אם זה לא מגיע לו. מה לעשות שכמעט לכולם זה מגיע. אותי למשל הוא לא קילל אף פעם. אבל אני עדיין מחכה. אסור לאבד תקווה. כשאדון מתי לא מקלל אותך, סימן שאתה לא באמת קבוע אצלו. ואני, אחרי רבע מאה של בירות, עוד לא שמעתי אף "לך תזדיין, יא מניאק" עסיסי מתעופף מפיו לעברי.
באחת הפעמים הראשונות שלי על הבר של מתי (אני תמיד עומד ליד דלפק הנירוסטה, זה שלידו אפשר כיום אפילו לשבת, רחמנא ליצלן. ככה זה כשאתה לא קבוע) שאל את מתי האיש שעמד לצדי, קבוע כנראה, למה הוא מקלל כל הזמן. "'אני מקלל", השתומם מתי ופנה לעברי: "אדוני, אני קיללתי אותך פעם?". "'לא", נאלצתי להודות. "אתה רואה, יא מניאק!", צהל מתי כשהוא פונה שוב אל עבר הקבוע שלצדי.
עכשיו תשאלו בוודאי מה זה משנה. כלומר, מעבר לעובדה המצערת שככה בטח לא בונים חומה, לא כל שכן חוטפים קללה עסיסית מאדון מתי. אולי לפני כן יהיו כאלה שיתהו מדוע בכלל ירצה מישהו שיקללו אותו. ובכן, מי ששואל שאלות כאלה, כנראה אף פעם לא היה אצל מתי. מפני שהקללות שלו הם לא רק כרטיס כניסה למועדון סגור, ואני הרי ממילא לא הייתי רוצה להיות חבר במועדון שמקבל אנשים כמוני, כפי שאמר פעם גראוצ'ו מרקס, אלא סוג של אהבת אדם במסווה של גסות רוח.
לא תמיד קל להבין את זה, או להבחין בזה, אבל מתי הוא אוהב אדם אמיתי. צריך להיות אחד כזה בשביל לשים לב. ומה לעשות שלא כולנו בני אדם. איני יודע אם אני בן אדם או לא, עובדה, קללה לא חטפתי מעולם, אבל מה שבטוח הוא שאני לא מספיק בן אדם. כי אני לא בא. לא מספיק. ומתי כבר לא ילד. וגם אני לא. ומה כבר נשאר לנו בחיים המשעממים האלה חוץ מאיזו בירה טובה וקללה עסיסית לצידה.
אז למה אני לא בא? כי אני מפחד. לא, לא מהקללות. אפילו לא על הבריאות שלי. אני מפחד להתרגל. לכל הטוב הזה שכידוע לא מגיע לי. וזו טעות איומה, כי לכל אחד מגיע משהו. ואם זה המשהו שבחרתי, אז למה לא בעצם. והרי אני כל-כך אוהב את מתי, מבלי לדעת אפילו למה בדיוק. אז למה? איני רוצה להצהיר כאן שאפתח דף חדש וכל זה. אני כבר מנוסה מדי ויודע שהצהרות כאלה בדרך-כלל לא מחזיקות מים.
אז כל מה שנותר לי הוא לבקש סליחה. סליחה מאדון מתי שממילא לא אכפת לו, ובעיקר כמובן, מעצמי, על שאיני מפרגן לעצמי קצת יותר. קצת יותר מהבירה הכי טובה בעולם, בבר הכי טוב בעולם, אצל המוזג הכי טוב בעולם, ובכלל היהודי הכי נחמד שפגשתי. חג שמח ושנה טובה אדון מתי. אני אוהב אותך.