חמוש בגולדסטאר יוצא חבר המועצה זיו לנצ'נר למסע בדרכים כדי לפצח את סוד הטעם הישראלי. והפעם: סביח…
מצד אחד, אין טעם לדבר על סביח במונחי טעם ישראלי, פשוט כי הוא סובל – יש שיאמרו, נהנה – מריבוי אינסופי של טעמים. אבל מצד שני, קשה לחשוב על טעם ישראלי יותר מזה שמגלם הסביח. הוא עלה מהגולה – העיראקית, במקרה זה – וכאן נקלט, כאילו, רק עבר שינוי צורה, וגם קיבל שם שלא היה לו. במקור, נאכל המאכל ללא כותרת בבוקרי שבת בבתים, פזור על צלחת ומלווה בפיתה עיראקית. בגלגול הישראלי הוא נמכר במזנונים, תחום בפיתה רגילה ונקרא בשמו של אחד האנשים הראשונים שהגישו אותו כך (חרף הפרשנות השיווקית של מותג מוביל – "סלט, ביצה, יותר חציל").
כמו הסביבה הסובבת אותו, הסביח משתדל להכיל ככל האפשר, לדחוס ולבלוע הכל. בדומה למרקם התרבותי של ארצו החדשה, אין באמת קשר בין מרכיביו הרבים והשונים, שכל אחד מהם מתעקש להכתיב את הטון. חומוס, טחינה, חציל, ביצה, תפוח-אדמה לעתים (!), סלט ירקות, סחוג ועמבה, ועוד היד נטויה, ממרפקים זה את זה בגבולותיה של פיתה – או מדינה – שבינתיים לא קורסת תחתיה.
לנייטיבס בלבד
סביח הוא כה ישראלי, עד שאי-אפשר באמת להנגיש אותו לאורחים זרים. תיירים עדינים, מנומסים ואלגנטיים לא יתמודדו לעולם עם היציקה שמכניסה את כל ההוויה שלנו ללחם עגול ושטוח ועוד דורשת לפעור לוע ענק, באמצע הרחוב, ולהרביץ אותה.
למעשה, סביח הוא מאכל מתוחכם מאין כמוהו שכן הנאה מלאה ממנו אינה מחייבת תכונות ומאפיינים, אלא דווקא היעדרם. אנחנו בנויים לסביח ואוהבים אותו לא בגלל מה שיש בנו, כי אם בגלל מה שאין: עכבות, סבלנות, איפוק. אח, תענוג.
למה כן?
א. אי-אפשר להסביר איך, אבל הכל מתחבר. ב. מנה אחת מסדרת אותך ליממה. ג. המופע של עובד.
למה לא?
א. איכשהו, גם אם תיקח בלי, בסוף תישאר עם אפטר-טייסט של עמבה. ב. מנה אחת סותמת אותך ליממה. ג. הוויכוחים המעיקים שמתעלים על החומוס בסוגיית "הכי טוב בארץ".