ניר קיפניס לא התלהב לקחת חלק בטעימת יינות רוחבית שערכה מועצת סנהדרינק בתחילת ספטמבר לכבוד החג. מזל שתפקיד המבוגר האחראי היה פנוי...
השנה ניצלתי את העובדה שלמועצת 'סנהדרינק' יש מומחי יין גדולים ממני, והחלטתי להסתפק במעמד של עוזר-הפקה, מעין פועל במה שמתקתק את כל מה שקשור ב"מסביב", אבל היי – זה לא אומר שאין לי תובנות לגבי מה כדאי לשתות במהלך ארוחת החג או ביום שאחריו – או בכל אחד מהימים עד לסוף השנה – וגם בשנה הבאה...
אנחנו מדינה שחייבת את הרגלי הפנאי שלה שטוחים וקלים לעיכול – כנראה בגלל שכל השאר כל-כך מורכב...
אני לא רוצה שייווצר הרושם שאני מזלזל חלילה בענף היין הישראלי, ההפך הוא הנכון: אני מלווה אותו באהבה כבר למעלה משני עשורים, שמח בצמיחתו, עצוב במצוקותיו ומקווה שיימצא להן פתרון. אלא ששתייה של יין אדום כבד (ולמרות הפריחה בסצנת הלבנים והרוזה, רוב היינות שממלאים את המדפים בערב החג הם כאלה), הפכה עבורי למשימה כמעט בלתי אפשרית. אני צריך קור של פחות מ-15 מעלות בחוץ, זמן, ארוחה כבדה שאפשר לעכל בשקט, במשך כמה שעות של רביצה לאחריה – ואז אני יכול ליהנות מבקבוק שייקח אותי למסע בין טעמיו.
גם בטעימה הנוכחית, אני מקווה שעמיתיי הנכבדים יסלחו לי איך ראיתי מהצד כיצד עולץ ליבם בכל לבן, דק, חמצמץ ומרענן או בכל רוזה מפתיע – ואיך מתכרכמות פניהם מול התותחים הגדולים. רוצה לומר: במדינה עם שמונה חודשי קיץ בשנה, תנו לנו, אפילו באדומים, יינות קלילים שלא אוכלים את הראש.
כן, אני יודע שאני דן את עצמי לביקורת, אבל אני מודה שגם כאשר שלומה גרוניך שר על זה ש"כולם רוצים שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים", לא הבנתי על מה המהומה? אנחנו מדינה לשני אקורדים, מדינה שחייבת את הרגלי הפנאי שלה שטוחים וקלים לעיכול – כנראה בגלל שכל השאר כל-כך מורכב.
אולי בגלל זה, הכרזתי מראש שהפעם אני לא טועם ועמדתי בצד עם ארגז הייניקן ישר מהמקרר. הבירה הראשונה היתה טובה למדי: קרה, קצת מרירה, מוגזת יפה – כמו שאני אוהב. אחר-כך עשיתי לכולם סיבוב של פרושוטו על באגט – ולגמתי עוד אחת. אחר-כך הבטתי בחבריי הטועמים ורחמי נכמרו עליהם, אז שתיתי עוד הייניקן כדי להירגע – והלכתי על עוד סיבוב, הפעם של רוסטביף – וכך נקבע הריטואל: הם טועמים יין ורושמים לעצמם הערות קטנות בפנקסים או בניידים, אני עושה סיבוב של כריכונים פתוחים (הפעם איזו טריפל-קרים, אם אתם מוכרחים לדעת), לוגם עוד בקבוק בירה – ויוצא לסיבוב נוסף (חרדל דיז'ון עם סלאמי מילאנו) – ככה דרך כל הלבנים, הרוזה והבלנדים האדומים הקלים יחסית.
ואז, כשהם עברו לאדומים הכבדים, לא יכולתי לשאת עוד את המראות הקשים: לקחתי לי שישיית הייניקן, מגש עם בשרים של 'חוות צוק': טי-בון טלה, צלעות טלה, קבבים שמנמנים וקצת נקניקיות – ויצאתי לתפעל את המנגל. כשחזרתי עם הבשרים, הם היו כבר לקראת הסוף – ומאחר שאני לא יכול לראות חברים סובלים, החלטתי להשתמש בכוחות-העל שלי: בעזרת שישייה נוספת פיתיתי אותם לבריכה שבחוץ, תוך כדי שאני מודה להוריו של אבירם שהביאוני עד הלום והשכילו לעשות לביתם כך שתהיה בו גם בריכה קטנה, מושלמת לאירועים שמחייבים ציפה על מזרון-ים בסופם.
אז את ההמלצות של חברי המועצה המלומדים על יין אתם יכולים לקרוא ולהחכים: אני מכיר אותם, הם באמת מבינים ואני בטוח שעשו עבודה נהדרת שבמסקנותיה אשמח להשתמש לקראת החורף. בינתיים אני עם בלנד הולנדי, עירוב של שעורה מותססת עם כשות ומים: מיד עם הפתיחה המלווה ברחש של "טסססס...", ניתן לחוש בארומה המבשרת את השיהוק שיגיע לאחר הקבב, אבל זה מה שאני אוהב במשקה הזה – אין צורך להקדים בו את המאוחר. כך אני לוגם את הראשונה שלי בשלוק ארוך שמרענן את החך לקראת הארוחה הטובה – וכמעט לא משנה מה היא תכלול: מגבינות, דרך מאפים ועד למנות בשר מורכבות, הבלנד ההולנדי הירוק מבחוץ והזהוב מבפנים – מוכן לכל משימה.
אז כן, אני אוהב יין. לפעמים אפילו מאוד, אבל השנה החלטתי לשמור אותו לחג הסוכות – וצפונה משם, דרך החורף, פסח וכל הדרך עד ל... נניח – יום העצמאות. אתם יודעים מה? אפילו שבועות עם לבנים צוננים. בין יוני לסוף אוקטובר, אני עם החברה ההולנדית שלי: קרה, בהירה, לא אוכלת את הראש ומה אומר לכם? בציר 2016 שלה מתגלה כממש טוב!