מיכל לויט ובת-זוגה הוזמנו לחופשה של טחונים באחוזה מפוארת בפלמה. רגע אחרי שקיבלו הודעת ביטול, הן החליטו שהן לא מוותרות. היה שוק...
בחיים לא הייתי מגיעה ככה סתם לפלמה דה-מיורקה. כף רגלי האליטיסטית לא מוכנה לדרוך במקומות הנגועים במחלת התיירות. אפילו לרומא בקושי הבאתי את עצמי, אז לפלמה? בחיים לא. אבל רצה הגורל לצחוק, וכך קרה שלבת-זוגי יש דודה-רבא (להלן: הדודה ג'וי), שהיא מין אחת כזאת, שעשתה קריירה מלהתחתן עם גברים עשירים. ממש במקרה, זה האחרון (להלן: מריו), גר באחוזה מפוארת עם צי משרתים על אחד מחופיה הפסטורליים של פלמה. אני לא יכולה לומר שזו האופציה הטובה ביותר לחופשה שיכולתי לארגן לעצמי אחרי חודשים ארוכים ללא חופש (אני לא מחשיבה את הנסיעות האחרונות לפוליה, ציריך, פריז, בולוניה, ג'נובה ופארמה, האלפים האיטלקיים והצרפתיים, יפן, בוואריה, ופעמיים תל-אביב כחופשות אמיתיות, שכן הן תמיד לווו בסוג של עבודה, פיזית או נפשית), אבל בכל זאת, אני כבר מסיימת שנה שנייה של חיי סטודנטית ללא עבודה מכניסה, והסיפור הזה של מריו, הדודה ג'וי, וכל המשרתים אולי קצת קסם לי.
אז הזמנו כרטיסים לפלמה דה-מיורקה. רק כדי לגלות יומיים לפני הטיסה שהדודה ג'וי תקועה בבית בלונדון מסיבות בריאותיות, ולכן תאלץ לוותר על לארח אותנו באחוזה. יופי, כהרגלי (שוב) אני מגיעה לחופשה ללא גרוש, והפעם כתוספת, הלוקיישן הוא יעד אותו לא רציתי בכלל לבקר. המטוס נחת, ולקחנו אוטו לאיירביאנבי שחלקנו עם זוג בחורים שחיים שם, והקרעכצנית שבי כבר כמעט הרגישה בנוח לצאת לבילוי של קיטורים הגונים, רק שמשהו עצר אותה. לרגע היה נראה שאולי הגענו למקום שעשוי להיות בו כיף.
המילים "לא מחייב" הן אנדרסטייטמנט למקומות האלה, וגם מסעדת Quina Creu, שעל אף שהיא נותנת את האופציה לשבת לארוחת ערב מפוארת, מאפשרת ללקוחות כמונו להשתולל עם הדמיון. היה שם כל טוב מהים: תמנון על הגריל, שרימפס ברוטב שום, קלמארי מטוגן עם קערת איולי ענקית שנגמרה במהירות; מורצ'יה (נקניקיית דם ספרדית) הוגשה ליד לחם משוח ב-Sobrassada, מעין ממרח חזיר עם פפריקה ותבלינים נוספים המזכיר את ה-Nduja' האיטלקית, כל אלו הגיעו אל השולחן במו ידינו, ישר מהוויטרינה, או על-ידי המלצר.
בערב השני הלכנו לטאפאס בר כזה קטן, קלאסי, עתיק וטוב, שמתחבא בעיר העתיקה. שמו Bar Dia. בפרונט אישה מרשימה שמלהטטת בין שלל הלקוחות ונובחת מדי פעם על בעל-הבית שזורק איזו בדיחה גסה לא מצחיקה, מאחורה מבשלות נשים שמנמנות ומיוזעות שמדי פעם יוצאות למלא את התבניות מהתצוגה שמתרוקנות במהירות בין הכיסאות המתחלפים.
בין לבין אנחנו ממלאות את כוסות היין שלנו על-פי צבעים: לבן, ורוד ואז אדום, מזמינות סנגרייה סגלגלה ומסיימות עם ליקר ירוק מאוד שמכינים שם בבית מעשבים מקומיים. ועל הבר הצלחות מגיעות: פאטאטאס ברוואס עם רוטב מיונז ופפריקה מעושנת, חמון איבריקוס, שבלולים מאדמה (אסקרגו) עם ציר שרימפס ימי במיוחד, אנשובי בחומץ, פלפלי פדרון מקומטים וגמברו רוסי מתקתקים. את ההאנג אובר בבוקר מרפא גספצ'ו קריר מקופסת קרטון. נשבעת שהייתי יכולה לחיות ככה לעד.
הזמנו בערך הכל, וזה היה לא מעט. סלט ביצים מפורק עם כמויות של מיונז ספרדי מפוצץ בשום, עם חלמונים מפוררים מלמעלה, ושכבה של טונה כבושה מלמטה; סביצ'ה של דג קוד עם צלפים והמון שמן-זית ספרדי עוקצני, עם זיתים ירוקים מלאי בשר ופלפלים כבושים; נבחאס, שקוראים להם גם סכיני גילוח, ברוטב של שום ולימון, 3 סוגים של שרימפס, חמון ביוטה, וכנראה שעוד כמה חיות וצמחים.
שוב ברים של טאפאס במחירים נגישים, חנויות של נקניקים לצד כאלו של גבינות וירקות ודגים כבושים. שלל מאפיות קטנות מוציאות Coca de trampò - מעין פיצה מקומית פריכה שאפילו נחשבת בריאה, שכן היא מכוסה בשלל בירקות והיא נעשית ללא גבינה. אגב, אם תלכו ותציצו עוד כמה מטרים קדימה, תוכלו למצוא שוק דגים מקורה, שם אפשר לשבת ולזלול אויסטרים וצדפות משונות אחרות לצד כוס קאווה או איזה ורדחו פרחוני וחמצמץ.
והיינות המקומיים ממיורקה החמימה, היו לא רעים בכלל. הזנים המקומיים, המנטו נגרו האדום והמול (פרנסל בלאנק) הלבן, לרוב נכנסים לבלנדים שונים עם שרדונה, או עם קברנה/סירה/מרלו, אבל כמעט לכל יקב יש אופציה גם ל-100% מקומי. ביקור ביקב לא קטן בשם Angel, לווה בטעימת יינות, סיור ביקב ונשנושים קלים ב-15 יורו. שני חופים ממש כיפיים, יפים, (בנות, אפשר טופלס!) עם חול צהוב ומים בצבע טורקיז: Es Trenc וכן Illetes beach.
חזרנו לאיטליה רעבות לעוד אוכל ספרדי. אני יודעת, זה נשמע באמת גהנום לחזור לפיימונטה, אבל זו המציאות אתה אנחנו חייבות להתמודד. אז מלאות תושייה, החלטנו לערוך ארוחת ערב של אוכל ספרדי. אז הנה המתכון שלנו לפאטאטאס ברוואס טעימים מאוד.
מה צריך לאיולי הספרדי
4 שיני שום קצוצות 1 כף מים פושרים 1 כף מיץ לימון 1 חלמון ½ כוס שמן ½ כוס שמן-זית מלח פלפל
מה עושים: מכניסים את השום, המים, הלימון, והחלמון למעבד מזון, ומערבבים (אפשר גם עם מוט בלנדר). מוסיפים לאט, לאט, את השמן (ממש-ממש לאט, עדיף לעשות את זה בשניים, זה גם נחמד יותר), תוך כדי טחינה.
מה צריך לרוטב הבראברס
1 כפית פפריקה ספרדית מעושנת ¼ כפית סוכר 5 עגבניות מקולפות, אפשר מפחית שימורים 3 שיני שום מקולפות ½ בצל לבן, קצוץ פלפל לבן מלח
מה עושים: מכניסים את כל החומרים למעבד מזון, לטחינה גסה. מעבירים למחבת מחוממת עם שמן-זית, ומטגנים תוך כדי ערבוב כחמש דקות. שמים בצד. מטגנים בשמן-זית תפוחי-אדמה מזן לאורה (האדומים, ואפשר גם חומים), מבושלים קלות (ברמה של 5 דקות) חתוכים לקוביות בגודל 1/1 ס"מ.
מחממים תנור ל-180 מעלות. מחממים בסיר עם דפנות גבוהות ותחתית כבדה שמן בגובה של 5 ס"מ. כשהשמן חם, מכניסים בזהירות את תפוחי-האדמה, מוסיפים מעט מלח ומטגנים עד שהם משחימים מכל הצדדים. מעבירים לצלחת עם נייר סופג. מעבירים לתבנית, מסדרים באופן שווה ומכניסים לתנור לכ-10 דקות. מוציאים וממליחים עוד קצת. מעבירים לצלחת ומזליפים את שני הרטבים בצורה גסה. מפזרים קצת פטרוזיליה מעל.