מבחן לנצ'נר: גרעינים שחורים

חמוש בגולדסטאר יוצא חבר המועצה זיו לנצ'נר לפצח את סוד הטעם הישראלי. והפעם: גרעינים שחורים…

טקס החניכה המשמעותי ביותר של המתבגר הישראלי המצוי, מבחן הכניסה שלו לחברה הבוגרת, אינו כולל, כפי שיניחו בוודאי שונאינו, גילויי אלימות וביטויי גזענות. את אלה הוא נדרש להציג בגיל מוקדם יותר. לתעודת הבגרות האמיתית יזכה רק כשיצליח להשליך גרעין חמנייה קלוי אל תוך פיו, לפצח אותו בזריזות משל היה מצויד מלידה במקור של קקדו ולירוק את הקליפה המפוצלת (לאן, זה כבר פחות חשוב). כשילעס בסיפוק את בשרו הטעים של הגרעין וימקד מבטי הערכה מכל עבר הוא יחוש – וגם היא תחוש, החוויה מיועדת לשני המינים – אחד, או אחת, משלנו. מלח הארץ. ככה זה כשמדובר בפיצוח הלאומי - גרעינים שחורים.

המלח, אגב, הוא העיקרון החוצה את מחנה הגרעין הישראלי לשתי אסכולותיו – עם מלח ובלי מלח. המומלחים יטענו בתוקף שזהו התוסף המרומם את הגרעין למעמדו הנשגב בפינו. הבלתי מומלחים יגיבו כמקובל ב"פחחחח" ויתעקשו כי המלח מטשטש את טעמו הטהור של הגרעין ופוגם בהווייתו. וגם, יוסיפו בטון מודרני מתנשא, הוא מפוצץ בנתרן.

אלא שאלה גם אלה יתכנסו יחדיו, באותה לכידות ישראלית מחממת לב, סביב קערות כעורות של גרעינים שהתואר "פשוטים" יוקרתי עליהם, יפצחו בקצב תעשייתי, יפיצו רסיסי קליפה לכל עבר, ישמידו את היבול כולו ולבסוף יאמרו כאיש אחד, תוך שהם מנסים לשווא להתרומם: "איף, מי הביא את כל הגרעינים האלה".

שקית גרעיני חמנייה היא המיקרוקוסמוס הישראלי. כולנו צפופים בתוכה, קטנים, שזופים, נוקשי-שריון ועתירי שומן. אפשר לומר שכוחנו באחדותנו, אבל נכון יותר לומר שרק בחבורות אנחנו בטוחים בעצמנו. מה שכן, כמודל של נשנוש מהיר ועצבני, אין עלינו.

למה כן?

א. המכנה המשותף היחידי בין מאות אלפי אוהדי כדורגל ישראלים, עוינים ומסוכסכים. ב. לא משקיעים אנרגיות בלתי פרופורציונליות של קילוף – ועוד בשיניים – במשהו לא טעים. ג. חיזוק הכולסטרול הטוב, הפחתת הכולסטרול הרע, תרומה להתפתחות התאים והרקמות, הורדת הסיכון לסוגי סרטן שונים - ויש עוד. אבל אתם לא תאמינו ממילא.

למה לא?

א. תוצרי הלוואי של אמנות הפיצוח הם הלכלוך היצירתי, המפושט והחמקמק ביותר עלי אדמות. ב. מחוץ לגן-החיות שלנו, זהו אוכל של תוכים בלבד. ג. בסוף, מדובר במופע מרהיב של שומן – במבנה הגרעין ובמבנה הגוף של המפצח.