המדור לחיפוש קרובים: היה יוסי...

חיליק גורפינקל משדך בין וודקה ודגים מלוחים. ומעושנים. וכבושים. הפעם משדך חיליק את ההרינג של עמירם לוודקה ויברובה ונזכר ביוסי ויין...

לפני שלושים שנה הייתי צעיר בשלושים שנה. זאת אומרת בן עשרים. כשהייתי בן עשרים, נראיתי בן עשר. רונית היתה בת שלושים. ביחד נראינו לפעמים, איך נגיד, לא קשורים. אבל רונית היתה חברה שלי. בת-זוג. לשלושה חודשים קצרים. לפני היו לרונית בני-זוג שהמילה גברים לא מתחילה אפילו לתאר את גבריותם. שמוליק קראוס. שרגא הרפז. החבר שלה היום קצת יותר מזכיר אותי, אולי, מינוס הכישרון. שלו, לא שלי. גידי גוב קוראים לו.

הוא היה שתוי. מאד. הוא דיבר לאט ודיבר ישר אלי. הקשבתי, עניתי. לאט, לאט, הפסקתי לשנוא אותו. ואז התחלתי לחבב אותו ממש... (צילומים: יח"צ, חיליק גורפינקל)

הוא דיבר ואני הקשבתי. לאט, לאט, הפסקתי לשנוא אותו. ואז התחלתי לחבב אותו... (צילומים: יח"צ, חיליק גורפינקל) אף פעם לא הבנתי מה עשתה רונית, ולו גם לזמן קצר, עם ילד כאפות כמוני. כמו שאני מכיר אותה, אם היא תקרא את זה היא בטח תכעס ותגיד שגם אני אחלה גבר. שיהיה. אולי זה מעליב אותה לחשוב שהיה ברשימה המופלאה שלה מישהו שלא מחשיב את עצמו גבר. אולי אני פשוט לא הבנתי את עצמי עד הסוף. עדיף ככה. החבר האחרון של רונית לפני היה יוסי ויין. יוסי היה, רשמית לפחות, צלם קולנוע. אבל בעצם הוא היה פרסומת לגבריות. קאובוי פולני.

באחד הימים, חזרתי לדירתה בשעת צהריים מוקדמת, אוחז בידי זר פרחים ו-200 גרם שינקן מבושל מהמעדנייה ההיא ששכנה באחד העם פינת שינקין ונראתה כאילו נלקחה מתוך ספר של אריך קסטנר. שינקן משינקין. אחלה שם לספר. לא לגנוב לי בבקשה. באמצע הסלון, מגפיים על השולחן (שחלקו העליון, כמה לא מתאים, היה כמדומני מזכוכית), ישב לו יוסי ויין מול חצי בקבוק וודקה ויברובה ריק. הבנתי מיד היכן נמצא חציו השני של הבקבוק. כמו אציל פולני אמיתי, הנחתי את הפרחים באגרטל, את השינקן במקרר, ויצאתי חזרה אל הרחוב. כשחזרתי לפנות ערב, הוא כבר לא היה שם. לא אמרתי מילה. אחר כך שנאתי את יוסי עשרות שנים ברציפות. לא חשבתם אחרת. יום אחד, אחרי מיליון שנה, פגשתי אותו על הבר, אצל עזרא בבר-בוניה. הוא היה שתוי. מאד. הוא דיבר לאט ודיבר ישר אלי. הקשבתי, עניתי. לאט, לאט, הפסקתי לשנוא אותו. ואז התחלתי לחבב אותו ממש. אבל מכיוון שאיני יודע לשמור קשר אפילו לא עם חברים אמיתיים שלי, גם מזה לא יצא כלום. יום אחד, לפני כמה חודשים, הוא שלח לי הודעה בפייסבוק והציע שניפגש לשתות משהו. כמה שבועות אחר כך הוא מת. לפני כמה ימים ישבתי אצל חגית, בבר שהיה פעם של עמירם ועכשיו היא שומרת עליו שלא יעלם באבק הזמן. כבר סיפרתי, וגם אחרים כאן, על המקום בגלגולו החדש. פגשתי חבר ערבי צעיר, גם עליו כבר סיפרתי, וניסנו ביחד לשרוד את המצב. שתינו קצת גינס מהחבית ואכלנו את ההרינג הכי טעים שאכלתי כבר שנים, כולל כל אלו שנסקרו כאן. ממש ככה. ליד ההרינג מזגה לי חגית את השלוק האחרון מבקבוק ויברובה פולנית גדול וקפוא. שתיתי בשקט וכמו בכל פעם שאני שותה ויברובה - אחת הוודקות הכי טובות שיש, בטח עבור פולני כמוני - חשבתי על יוסי. חשבתי שיכולנו להיות חברים טובים. ושכרגיל, כמו עם דן דאור (פעם אספר כאן, סיפרתי כבר במקום אחר), כמו עם עוד לא מעט אנשים שחשבתי שהם מבוגרים מדי, או שאני צעיר מדי, חכמים מדי, גברים מדי, חשובים מדי, אלוהים יודע מה מדי, אני לא מתאים להיות חבר שלהם. שלא לומר, לא ראוי. קצת אחרי גיל חמישים, אני מבין שטעיתי. בגלל זה, בין היתר, אני לא מוותר על חברותו של אוסמה הצעיר, למרות שלפעמים אין לי כח לנעורים. זה לא הם כמובן, הנעורים, זה אני. אבל אני לא מוותר. לפחות אני מקווה שאני לא. קיבינימאט...