אוכל של אלכוהול: האוזניים של חוזה

השף עינב אזגורי מבשל לכם מדור עם אוכל של שיכורים, והפעם: תבשיל אוזני חזיר בשוק מרוויאס במדריד…

ביום אוגוסט חם החלטנו, משום מה, קבוצה של שמונה גברים מזיעים ושמנים לטוס למדריד לטיול בין טברנות וסרווסריות. על מה חשבנו לעזאזל... לנסוע לעיר החמה ביותר באירופה בדיוק באמצע גל החום הכבד שנחת עליה. יש לנו פה מספיק חום באוגוסט, אז למה מדריד, ולמה דווקא עכשיו...

"דמיינו לעצמכם 8 שמנים שיכורים שצוחקים בקול רם ורק מחפשים מקום קטן להרטיב בו את הגרון..." (צלם: צחי טרנו) ברור שבסוף נסענו. כבר בנתב"ג הבנתי שהטיול הזה הולך להיות נפיץ ביותר. בעודי עושה את סבב הדיוטי פרי הרגיל, אני מקבל הודעת וואטסאפ עם הנחיה ברורה: "חצי שעה מעכשיו כולם נפגשים בבר בשדה". אינעל העולם, חשבתי, 5 וחצי בבוקר מה בר עכשיו? לא בא לכם קפה? נכנסתי לבר, שם כבר ישבו ינון, צחי, נמרוד, איתן, בוזנח, קיפניס, חוטינר ואיתן. כל אחד מהם מחזיק כוס בירה ביד אחת וביד השנייה צ'ייסר של הנסי. טוב, בכל זאת איתן היה שם. ישר מהבר עלינו לטיסה. לאחר הנחיתה יצאנו מהשדה ישר לתוך גל חום מטורף שקיבל אותנו בזרועות פתוחות. תאמינו לי, בחיים לא ראיתם איש זעוף וכעוס כמו בוזנח באותו הרגע. "אלוהים אדירים, מה זה החום הזה לעזאזל. נשרפת לי הקופסא", הוא רטן. "נו מה, לא ידעת שיהיה פה חם? כל אירופה עוברת גל חום כרגע", זרק לו חוטינר. "סתום יא זין", צועק בוזנח, "קחו אותי למלון מהר", הוא מצווה. כשהגענו למלון כבר היתה לנו תוכנית מסודרת: רבע שעה של מקלחת והתארגנות מהירה של כל אחד בחדרו ואז כולם נפגשים בלובי. בוזנח הכין לו"ז קפדני ולו"ז צריך לכבד. רבע שעה לאחר מכן כולם נמצאים בלובי המלון נקיים, רעננים ומוכנים לצאת לקרוע את מיטב הסרווסריות והברים של מדריד. "רגע, מה לא נשתה לפני זה איזה שרי קטן?", שואל חוטינר, וכאן זה התחיל. חמישה ימים של שתייה ומזון בכמויות לא מבוקרות שעד היום אני נזכר בהם בכל בוקר שאני לובש מכנסיים. לא אבלבל לכם את המוח על כל מה שהיה שם, על הקריזה שבוזנח חטף במסעדת מישלן כי סירבו להדליק לו מזגן, על נהג מונית שזכה מאתנו לצרור ברכות קטלני משום שסירב לבקשתנו להדליק מזגן כשבחוץ 40 מעלות (עד עכשיו לא ברור לי למה התעקשנו להיכנס 4 שמנים שכל אחד מהם שוקל מעל למאה קילו להידחס לתוך מונית פרייבט...), או על זה שבכל בוקר שקמתי לרוץ היה לזיעה שלי ריח של חמון ובירה. אבל כן אספר לכם על בוקר אחד מופלא של חברות ואין-סוף צחוקים וחיבוקים עם אנשים זרים לחלוטין בשוק של מארוויס ועל איש אחד מקסים בשם חוזה.

שוק מראוויס במדריד - אווירה - צלם צחי טרנו

השעה כבר 10 בבוקר ואנחנו מתייצבים בבר קטן מחוץ למלון. צחי מזמין קפה ומיד כולם אחריו. חייבים קפה נורמלי כדי להתחיל את היום, אבל קפה טוב הוא לא ממש הצד החזק של ספרד. מזמינים אספרסו ואיתן מזמין גם הנסי קטן ליד. "אין הנסי. פה זה מדריד יש 'ברנדי טורס'", אומר לו הברמן. "אז תמזוג טורס לכולם", מפציר בו איתן, ופתאום אני מוצא את עצמי שותה אספרסו דלוח ודופק צ'ייסרים של ברנדי טורס בעשר בבוקר. יצאנו מהבר כשפנינו מועדות לכיוון שוק מארוויס שהוא שוק נפלא של מקומיים. לא מסוג השווקים המצועצעים כמו בוקריה וכאלה, אלא שוק של מקומיים עם אחלה סחורה. נכון, הוא לא גדול מאוד, אבל... מקורה ועם מזגן(!). פתאום קלטנו שבוזנח חזר לחיים, ומרוב אושר התחיל לקפץ בין דוכנים ולחלק צ'ייסרים לכל עוברי האורח בשוק כאילו הוא נמצא ב'שישקו'. עד שמצאנו את חוזה... הדוכן של חוזה הוא בר בגודל של שלושה מטרים על שלושה מטרים שבתוכו דחוסים להם בקבוקי ברנדי, כמה בקבוקי רום ווויסקי, מכונת קפה, פלנצ'ה, ברז בירה וסלטינה קטנה ובה מעט רצועות של אנטרקוט פרוס דק, בטן חזיר פרוסה דק, שניים-שלושה נקניקים, שלוש גבינות מסוג מנצ'גו, ואיש אחד עב כרס בשם חוזה שקיבל את פנינו במעט מבוכה מהולה בנימוס אירופאי. דמיינו לעצמכם 8 שמנים שיכורים שצוחקים בקול רם ורק מחפשים מקום קטן להרטיב בו את הגרון עם איזה לאגר קרה. טוב, וגם משהו קטן לאכול. אבל ממש קטן... מיד התיישבנו, זאת אומרת הם התיישבו. אני עמדתי כי לא נשארו כיסאות. בינתיים קיפניס ובוזנח כבר הספיקו להזמין בירה לכל אחד. ועוד בירה. ועוד בירה. לא עבר הרבה זמן וחוזה כבר הבין שהוא יכול להשיל מעצמו את הנימוס האירופאי ולהיפתח אלינו. לאט, לאט, הוא התחיל לחייך ולשאול מי אנחנו ומאיפה באנו, תוך כדי שהוא מנסר פרוסות של בגט טרי ומעמיס עליהם נקניק סוברסדה, פרוסות מנצ'גו בשלה ועיגולים יפים של מורטדלה משובצת בקוביות שומן, כדי שלא ישעמם לבירה.

חוזה בשוק מראוויס במדריד - אווירה ב - צלם צחי טרנו

בוזנח ואיתן הזמינו אנטרקוט. הסטייק הגיע כשהוא פרוס דק-דק ומגיר דם, לידו כמה רצועות של בטן חזיר וקצת צ'יפס. ואז איתן שוב ביקש הנסי. "אין הנסי", אמר חוזה. איתן הבין שהוא צריך להתפשר ושלח יד לעבר אחד מבקבוקי הברנדי שעמדו על המדף. "לא, לא", נזעק בוזנח, "בולבו (זה הכינוי שלי בסרווסריה), תגיד לו בספרדית שיביא לנו טורס". חוזה חייך חיוך רחב ומיהר לשלוף את הבקבוק. בכל זאת, לא בכל יום משחק לו המזל למזוג טורס לשמונה שיכורים צמאים. כדי לא להסתובב בשוק על בטן ריקה, החלטנו שנוריד צ'ייסר טורס ונצא מיד לדרך, כי כפי שקיפניס טען, ובצדק, כל הטוב הזה הרי לא בא להחליף ארוחת צהרים מסודרת. אחרי הכל יש לנו לו"ז צפוף. לקחתי את חוטינר איתי לקנות קצת נקניקים טובים שיהיה להביא משהו הביתה וקבענו להיפגש עם כולם בעוד שעה בכניסה לשוק. אחרי פחות מדקה אני מקבל סמס בהול מבוזנח: "תבואו מהר. יש כבד עגל מדהים ומורסייה". כבד עגל ומורסייה, אינעל אחותם, איך הם יודעים לנגן לי על הוורידים, חשבת והראיתי לחוטינר את ההודעה. חוטינר, נשמה טוב, הרים שתי ידיים באוויר ואמר: "רגע, כבד עגל ומורסייה זה נהדר לא?!". בלית ברירה שמנו פעמינו בחזרה למקום של חוזה. כבר מרחוק קשה היה שלא להבחין שהבר של חוזה עמוס באנשי השוק שמקיפים את בוזנח ואיתן, ואלה מחלקים להם צ'ייסרים של ברנדי ומרימים איתם כוסית. טוב, הנה הלכה לה הארוחת הצהרים המסודרת, ואתה כל הלו"ז הקשוח של בוזנח. מהר מאוד התברר שאיתן ובוזנח מצאו קצב שהיה לו כבד עגל מדהים וגם כמה נקניקי מורסייה ופשוט החליטו שעל חומר גלם שכזה אסור לוותר. אחרי שהעמיסו על עצמם את הסחורה ניגשו לחוזה ובישראליות טבעית שאלו אותו אם הוא יכול להכין להם קצת מזה על הפלנצ'ה, ובתמורה הם הזמינו את חצי מסוחרי השוק לצ'ייסרים אצל חוזה.

כמובן שלא נשארנו חייבים והצטרפנו למסיבה. חוזה המשיך לפנק אותנו כל הזמן בכל מיני טאפאסים טעימים, ואז זה הגיע... חוזה הניח מולנו צלחת קטנה עמוסה בתבשיל מהביל עם ריח עז של ציר טוב. "מה זה?", שאלתי אותו. "אוזני חזיר", הוא ענה ומיד חיוך גדול נמרח על פני. "חוזה יקירי", אמרתי, "אנא אמץ אותי". זה היה תבשיל עשיר עם ניחוח נפלא שפשוט לא יכולתי להפסיק לאכול ממנו. היה לתבשיל ריח עז של שום ופימנטון - הפפריקה הספרדית המעושנת, והרוטב היה קרמי ודביק מכל הג'לטין של האוזניים שממש התחנן שנטבול בו קרעים של בגט טרי ונתחיל לחלום. העברנו בינינו את הצלחת עם התבשיל כמו שמעבירים כוס יין בקידוש והתענגנו על הרוטב הנהדר ועל הבשר הנימוח של האוזניים. עוד טבילה של בגט בציר החום, עוד חתיכה של בשר והנה גם סחוס קטן קופץ לתוך הפה. כך העברנו את כל אחר-הצהרים בלשתות ולנשנש אצל חוזה כשמוכרי השוק מצטרפים ואז חלקם נוטשים ובאים במקומם אחרים. עד שנשארנו רק אנחנו. מתענגים על הקסם המופלא שמחבר בין אלכוהול לאוכל שיכורים ולחוזה. בסוף לא אכלנו ארוחת צהרים מסודרת...