הדלת סגורה. אני מציץ פנימה. אין אף אחד. אני עובר לוויטרינה השנייה, זו המשקיפה על החדר הצמוד. ריק. אני חוזר אל הדלת. ניקולאי מגיח מהמטבח. עירום. טוב, כמעט. בלי חולצה. בשבילי זה כמעט אותו דבר...
אחלה דג מלוח שבעולם. הרינג שמן ועסיסי. יחד עם הבלוגה השמנונית והחלקה הוא הופך למעדן גדול עוד יותר... (צילומים: חיליק גורפינקל) אחלה דג מלוח שבעולם. יחד עם הבלוגה השמנונית והחלקה הוא הופך למעדן גדול עוד יותר... (צלם: חיליק גורפינקל)
- "בוא, תיכנס", הוא פותח את הדלת, מזיע כולו. "מה רצית? בירה?", הוא מחייך.
- "כן", אני מגמגם. "חשבתי גם וודקה ודג מלוח".
- "אין בעיה בכלל", הוא רושף לעברי את המנטרה הקבועה.
- "אני מחכה לחבר", אני מוסיף ומתיישב על הבר. ניקולאי מוזג בירה ויוצא מאחורי הבר.
- "אין בעיות בכלל". הוא ניגש לדלת, פותח את הנעילה שוב ולפני שהוא נעלם באד המהביל של צהרי תחילת ספטמבר בבן-יהודה בואך אלנבי, הוא אומר: "כשחבר יבוא, תפתח". הוא מסמן לי לנעול אחריו.
אני יושב לבד על הבר, סן מיגל צוננת לידי. אני יודע שיש טבח במטבח אבל עדיין, מעולם לא 'הפקידו בידי' בר שלם. בטח שלא בר כמו 'ויקינג'. לרגע נדמה לי שהגעתי אל המנוחה והנחלה. מזל שזה אני ואני יודע קצת יותר טוב מזה. אין דבר כזה מנוחה ונחלה. לא באמת. לא בשבילי.
כשניקולאי חוזר, 'החבר' עוד לא הגיע. י. למד איתי בתיכון. פעם בשנה, או שלוש, או ארבע, אנחנו נפגשים. אנחנו כנראה מחבבים אחד את השני, אבל עוד לא מספיק בטוחים שזה מותר. אחרי הכל, אנחנו לא ילדים. למי יש כח לחברים חדשים בגילנו. בינתיים אני מזמין דג מלוח וכוסית וודקה. וודקה בלוגה.
בעצם באתי בכדי שוויקי, זוגתו של ניקולאי, תכין לי פורשמק. פורשמק הוא סלט יהודי-רוסי שכזה. הוא מורכב מדג מלוח, תפוח ירוק, ביצים קשות, בצל, מלח ופלפל. יש כאלה שמוסיפים לו מיונז. לא ויקי. אבל ויקי לא פה ולא תהיה עד שלוש, כך אומר לי ניקולאי. אז אני מסתפק ב'סתם' דג מלוח. אחלה דג מלוח שבעולם. הרינג שמן ועסיסי. יחד עם הבלוגה השמנונית והחלקה הוא הופך למעדן גדול עוד יותר. קצת לחם שחור וחמאה, בצל ושמן ואני מאושר עד הגג.
בלוגה 700מל קרדיט צילום אקרמן מחיר מומלץ לצרכן 205 שחהחבר מגיע. אנחנו מגששים את דרכנו הקולינרית. דג מלוח זה טוב? טוב. לא צריך אפילו לשאול. הוא לוקח לעצמו ביס כמו גדול ומבלי שהצעתי. בירה? בירה! קצת וודקה. יאללה, שיהיה. כל הכבוד. עכשיו מגיעים הפילמני, הקרעפלך של הרוסים. מתפקעים מבשר, צלוחית שמנת חמוצה לידם. י. לא מתבלבל לרגע. אני מבסוט. הוא אולי סופר מוערך ועורך-דין מבוקש, אבל ברגע האמת הוא אכן יודע מה עושים. אפילו שהוא חצי צמחוני כרגע. אני מאושר. נדמה לי שגם הוא.
אנחנו מדברים על הילדים. על מה עוד אפשר לדבר. אבל לא רק. השיחה קולחת יפה. אין שום שיחה שקצת וודקה לא יכולה לנהל היטב. והבלוגה היא חתיכת וודקה. וודקה של אוליגרכים. ניקולאי מוזג אותה מבקבוק מגנום של ליטר וחצי.
והנה, פתאום, ויקי נכנסת בדלת. היא אפילו לא שואלת. מכיוון ששוחחנו על כך שלשום, היא מודיעה שלמרות שלא התכוננה, תכין לי 'פורשמק'. עוד כמה דקות וזה מגיע. פירה אפרורי ובלתי מזוהה. לא נראה טעים במיוחד. עד שטועמים. אוי, כמה שזה טוב. עוד קצת וודקה, עוד קצת בירה, עוד קצת לחם ולפתע פתאום עולמו החדגוני של הדג מלוח הופך למרתק. לפחות אם אתם אני – חובבים מושבעים של סטיות קולינריות.
- "מי אוכל את זה?", אני שואל את ויקי.
- "יהודים", היא אומרת, עושה הבחנה בין רוסים גויים ליהודים.
- "הרבה?", אני שואל.
- "יש מספיק", היא עונה בדיפלומטיות.
אחת-עשרה שנה מנהלים ויקי וניקולאי את ויקינג, המאורה הרוסית הצנועה שלהם בבן-יהודה 6. את הכיתוב 'מסעדה רוסית' המתנוסס כעת על הפרגולה, הוסיפו, כך נדמה לי, לא ממש מזמן. הם מגישים כאן מעדנים שקשה להשיג, בטח שלא ברמה הזו, בשום מקום אחר.
י. נראה שבע רצון. ואם כך, גם אני. כשהוא הולך, מתיישבים ויקי וניקולאי על ידי ומספרים לי קצת על הימים הרחוקים של 1991 בברית-המועצות המתפרקת. אם לא היינו באים הנה, היו הורגים אותנו, הם אומרים.
אני שמח שהם באו. נזדרובייה ויקי, נזדרובייה ניקולאי. לחייכם.
