נושמים ב(ה)קלה: המועצה מרימה כוסית

ארוחת ראש-השנה המסורתית של מועצת "סנהדרינק", התקיימה השנה ב"פורטו". המשימה: תפריט שיצליח לגרום לנו לאכול ולשתות באחד הימים החמים ביותר בשנה...

אני מודה שבהתחלה הסתייגתי: לא שיש לי חלילה משהו נגד קולינריה פורטוגלית, אבל כשבוזנח בישר על קיום מפגש ראש-השנה המסורתי שלנו דווקא בבר היין "פורטו" ברחוב טשרניחובסקי 6 (שהאוכל מגיע מ"ביסטרו טשרניחובסקי" מעבר לכביש בטשרניחובסקי 5, שניהם בבעלות השף ואיש היין אייל מרון), הרמתי את שתי הגבות בבת-אחת: החשש שלי היה מפני אוכל כבד ויינות כבדים עוד יותר, עניין שיכול להיות נחמד נניח בערב השנה האזרחית, אבל בערב הלח של שנה עברית חדשה? ועוד בוזנח, איש שמזיע גם בשלג...?

בימים כתיקונם פועלים בר היין פורטו, שבו סעדנו, וביסטרו טשרניחובסקי שממול, כשני מוסדות משלימים, אך שונים... (צילומים: יח"צ)

פורטו, שבו סעדנו, וביסטרו טשרניחובסקי שממול, פועלים כשני מוסדות משלימים, אך שונים... (צלם: אנטולי מיכאלו) לכן התייצבתי בחשש קל לאירוע ב"פורטו" רק כדי להיווכח שאפשר לאכול ארוחה בת שבע מנות, לשתות לא מעט יין – ומה אתם יודעים – אפילו ליהנות מכל זה. זה החל בצלחת גבינות שהוגשה לצד לחם טעים וחמאה. וכשהיינות הלבנים לידה נשפכו כמים, זו היתה בהחלט התחלה ראויה (את הכתיבה על היינות עצמם, אני משאיר לרעיי הטובים ממני במועצה). עודנו לוגמים מן הלבנים הצוננים – ואל השולחן הגיעו שני סלטים משובבי-נפש ממש: הראשון הכיל מלפפון ירוק, סלרי טרי וסרדינים – זה מרענן וקליל בדיוק כמו שזה נשמע. השני – סלט אוקטופוס – נתחי תמנון טרי בחומץ בן יין לבן, שמן-זית, בצל סגול, פטרוזיליה, שעועית ירוקה ופלפל אדום מתוק. ידידי התמנון ואני התיידדנו כל-כך, עד שבשלב מסוים הוא הפסיק לחשוש מפני ונתן לי לטבול בחופשיות קרעים מן הלחם בתוך רוטב שמן-הזית והחומץ שהתערבו להם יחדיו... אני לא בטוח שאת המנה הבאה אפשר לכנות בשם "מנת ביניים", אבל בפועל היא היתה כזאת: "גומז דה סה" הוא סלט חם של קוביות תפוחי-אדמה, בצל ונתחי קוד (בקלה) מומלחים כשמעל פרוסות ביצה קשה וזיתים שחורים. השילוב בין דג משומר (במקרה דנן – במלח) לבין תפוחי-אדמה וביצה, הוא שילוב מקובל בלא מעט מטבחים. אם תחליפו למשל את הבקלה המלוחה בטונה, ותוסיפו לתיבול קצת לימון כבוש ואריסה, תקבלו את הגרסה הטוניסאית. שחקו מעט אחרת עם מרבית חומרי הגלם – ותקבלו מעין סלט תפוחי-אדמה רוסי משודרג. כמי שאוהב מאוד תפוחי-אדמה, ביצים ודגים – הצטערתי קצת על כך שזו לא המנה העיקרית, ובינתיים בלסתי אותה גם מהצלחת של אבירם – שיישאר חתיך הילד (לי זה כבר ממילא אבוד).

עלי להודות שאיני איש של "עיקריות" – לו היה הדבר תלוי בי, היו במסעדות רק מנות ראשונות (לא אחת נתקלתי כבר בפניו הנדהמות של מלצר שממנו הזמנתי את כל המנות הראשונות בתפריט ללא אף עיקרית...), אבל גם כאן הצליח מרון להפתיע ולהתאים שתי מנות עיקריות לאקלים הנוראי שבחוץ: תבשיל דייגים פורטוגלי - מעין סופריטו של תפוחי-אדמה בעגבניות עם בצל וכוסברה, כשעימם פילה דג קוד. אני מת על דגים בשרניים – והקוד לא אכזב. הדג הזה בעיני הוא כחומר ביד היוצר – ומספק שפע של בשר לבן בעל מרקם פשוט שקולט באהבה את הטעמים שלצדו. אכלתי כל-כך הרבה מן הדג, עד שבקושי הצלחתי לשמור מעט מקום לשוקי העוף הצלויים ברוטב פירי-פירי, על מצע של אורז לבן. בין כל חברי אוהבי הבשר האדום והכבש, אני עוף מוזר – תרתי-משמע. נכון שבעוף יש לכאורה משהו "משעמם", אבל אחרי ארבעים (אני מתכוון גם לגיל וגם לטמפרטורה בחוץ), אין סיכוי שאצליח לאכול ארוחה כבדה וללגום יין אדום מבלי להביא אתי למסעדה שקית שבה יוכלו לארוז את גופתי. עוף הוא בעיני פשרה, אבל פשרה מוצדקת. עם כל היין מסביב (שבינתיים התחלף לאדום), היו שוקי העוף העסיסיים מנה שאפשר לאכול ממנה בהנאה, מבלי לאבד תחושה בצדו השמאלי של הגוף. חשוב לציין שבימים כתיקונם פועלים חנות היין (שבה סעדנו) והמסעדה ממול כשני מוסדות משלימים אך שונים: הביסטרו מגיש אוכל טרי שאותו ניתן ללוות ביין מהחנות שמעבר לכביש (במחירי חנות ובתוספת דמי חליצה צנועים של 20 שקל לבקבוק). חנות היין מציעה, מלבד שפע של יינות (לא רק מפורטוגל, אם כי זו כמובן הייחודיות של החנות הזאת), גם שימורים מהסוג שהיינו מכנים פעם "דליקטסים". יסלח לי אייל על שאת טארט השוקולד עם נגיעת הקצפת שהגיש לקינוח, זיכיתי במבט בלבד. אם אני לא טועה, נמזג לצד הטארט גם איזה יין דובדבנים שהזכיר קצת את ה"וישיניאק" שהדוד הרומני שלי היה מייצר פעם בבית, רק הרבה יותר "פיין". למה "אם אני לא טועה"? - כי בשלב הזה הכרתי היתה כבר מעט מעורפלת מרוב יין (באמצע שתינו גם איזה תזקיק, מעין גראפה פורטוגלית – שלא תחשבו שהסתפקנו ביין), אבל רק מהיין – שכן "פורטו" עמדו בבריף בצורה מושלמת: ארוחת חג שהצליחה לשלוח אותנו בחזרה ל"מרק" שבחוץ, כשאנחנו שבעים, אך נושמים באופן עצמוני. פורטו. טשרניחובסקי 6, תל-אביב