פעם, מזמן, סלמון מעושן היה הדבר הזה שמביאים מחו"ל בשקט-בשקט, במזוודה. פעם, מזמן, וודקה סטוליצ'ניה היתה הדבר הזה שמביאים מחו"ל, בשקט-בשקט, במזוודה. פעם, מזמן, הייתי יושב כל יום בקפה מרסנד. פעם, מזמן, זה היה מזמן. אבל החיים, כמו שאמר (פעם, מזמן) ג'ון לנון, הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות.
הקירות עדיין חומים מעץ והשרפרפים נמוכים, אבל הייקים הולכים ומתמעטים ואת מקומם תופסים בעיקר היפסטרים... (צלם: חיליק גורפינקל) הקירות מעץ, השרפרפים נמוכים, הייקים מתמעטים ואת מקומם תופסים בעיקר היפסטרים... (צילומים: חיליק גורפינקל)
ביום שישי חשבתי שאהיה ילד טוב, ואצוד לי עוד איזו וודקה ועוד איזה דג מלוח למדור המוזר הזה. נסעתי במיניבוס חמש, בארבעים מעלות בצל, וירדתי בדיזנגוף פינת פרישמן. החלטתי שיהיה יותר כיף להגיע לוויקינג הרוסית דרך פרישמן ובן-יהודה מאשר דרך פינסקר ואלנבי. אבל אז, בפינת בן יהודה, ראיתי את רמי. רמי שטרן.
רמי שטרן הוא לואי סי. קיי. הישראלי. בעצם לואי הוא רמי שטרן האמריקאי. פשוט מכיוון שרמי שטרן היה שם לפניו. הרבה לפניו. במונחים מקומיים שטרן הוא כמעט אבי הז'אנר המכונה סטנד אפ קומדי. אבל מהסוג הטוב. הכי טוב. זה שבו צוחק האמן על עצמו ולא על מזרחיים ופוליטיקאים כושלים.
את רמי הכרתי לפני למעלה מעשרים שנה, אם זכרוני אינו מטעני, בשיטוטי ברחובות תל-אביב. רמי הוא משוטט מן המעלה הראשונה וכך הצטלבו דרכינו והפכנו לסוג של חברים. סוג מוזר. מעולם לא ביקרתי בביתו או הוא בביתי. אם היה לי את מספר הטלפון שלו, הוא אבד לי מזמן. אבל השיחות המזדמנות שניהלנו ברחוב בכל פעם שנפגשנו, היו הכי טובות שיש. גם הכי הזויות. ומצחיקות. מה יותר טוב מזה.
תמונה (1)אחר-כך עברתי, או יותר נכון חזרתי, לכור מחצבתי בצפון-העיר, ונתקלתי ברמי פחות ופחות. ידעתי שהפסיק להופיע. לפני כמה שבועות סיפרו במוסף הארץ שהוא חוזר. והנה הוא פתאום, יושב במרסנד. ניגשתי אליו והתחבקנו. או יותר נכון נהמנו ונבחנו האחד על השני.
גם מרסנד, כידוע, הוא כבר מזמן לא הקפה שהיה. בועז טרגרמן, הבעלים המקסים, משתדל אמנם בכל כוחו לשמור לא רק על התפאורה המיושנת של המקום שנוסד לפני שנות דור על-ידי וולטר מרסנד ונוהל על-ידי בנו מייק עד שהשבץ הארור תפס אותו. הקירות עדיין חומים מעץ והשרפרפים נמוכים, אבל הייקים הולכים ומתמעטים ואת מקומם תופסים בעיקר היפסטרים.
אבל לא רק. יש כאן תערובת משונה שלהם ושל הייקים ועוד טיפוסים שתראו רק כאן. וכך יוצא שזה עדיין הקפה הכי טוב בעיר. ואולי גם היחידי הראוי לתואר המחייב הזה. בית-קפה. מקום שהוא גם בית, לא רק נקודת ממכר לקפה.
בועז חגג את יום-הולדתו ולכן מזג לכולנו צ'ייסרים קפואים של סטולי. עשינו לחיים ופתאום הבנתי שלוויקינג כבר לא אגיע היום. שאלתי אם יש דג מלוח. בועז אמר שלא. פעם היתה ארוחת בוקר רוסית עם הרינג, אבל היא נעלמה מהתפריט. חבל. אבל אז הוא נזכר שיש סלמון מעושן ואחרי כמה דקות הגיעה מהמטבח צלחת מפוארת עם סלמון, בצל סגול כבוש, שמנת חמוצה ומלפפונים חמוצים.
הסטולי היתה פעם, כאמור, גליק גדול. מאז הפכה לוודקת בסיס שאף אחד לא עושה ממנה יותר עניין. אבל זה לא אומר שהיא לא וודקה נהדרת, אחרי כל אותן שנים. והסלמון. אוי הסלמון. מה לעשות, גם אם בימינו סלמון מעושן הוא כמעט סימן לחוסר טעם, אלוהים יודע למה, וגם אם כיום קונים אותו במרכול בזיל-הזול (טוב, כמעט), זה לא אומר שזה לא מעדן. כי איך אמר פעם פורטיס: "ובשאנז אליזה אוכלים סלמון מעושן, סלמון מעושן...". אז כן, סלמון מעושן, לפחות לחאטיירים כמוני, יישאר תמיד סמל סטטוס. וגם סטולי.
- "יש תמיד מנה כזו?", שאלתי את בועז.- "לא", ענה לי וצחק.- "אז כדאי שתהיה", יריתי. "תקרא לה ברז'נייב".
נדמה לי שיעלות החן שנכנסו בינתיים ועמדו לידי, לא ידעו מי בדיוק היה ליאוניד ברז'נייב. אוי, כמה שאני זקן. המוזיקה ששחר סמוחה ניגן היתה מצוינת, הוודקה קפואה, והסלמון מעושן. אז עוד שלוק מהסטולי, ועוד ביס מהסלמון עם לחם חם ושמנת, ופתאום, אוי ואבוי, החיים היו נסבלים. אתם יודעים מה, הם היו יפים. ששש... אל תגלו שככה כתבתי. יפטרו אותי.
