איזי ריידר: חיליק גורפינקל חמוש במגפיים

חיליק גורפינקל נזכר ביום הארור ההוא באפריל 1996 ומספר איך למד להסתכל לפחד בלבן של הקצף של הבירה...

ואז הגיע הפיצוץ. נדמה לי שככה מקובל להתחיל סיפור כזה. אלא שפתיחה כזו מרמזת שציפית לפיצוץ הזה. ואף אחד, כידוע, לא באמת מצפה לפיצוץ. לא רק מכיוון שאף אחד לא רוצה להתפוצץ, או שיתפוצצו לידו. אלא גם מכיוון שאף אחד לא יודע מתי יקרה הפיצוץ. אבל כשאתה חי כאן, אתה בעצם גם יודע שזו רק שאלה של זמן. במיוחד אם עכשיו 1996, ופיצוצים כאלה קורים כאן כל כמה ימים.

אל תבינו אותי לא נכון. הסנטר הוא אחד המקומות שאני הכי אוהב בתל-אביב. בעיקר בגלל כיעורו ועצבונו היחסיים... (צילומים: חיליק גורפינקל)

הסנטר הוא אחד המקומות שאני הכי אוהב בתל-אביב. בעיקר בגלל כיעורו ועצבונו היחסיים (צילומים: חיליק גורפינקל) ב-23.4.1996 נכנסנו ענת ואני לחנות הנעליים ששכנה בשער שבע של דיזנגוף סנטר. אחרי זמן מה יצאנו ובידינו שקית ניילון ובתוכה זוג מגפי הארלי דייוידסון. אם אתם קוראים את השטויות שלי מספיק זמן, אתם כבר יודעים, או לפחות מנחשים, שאין בעולם אדם מתאים וראוי פחות ממני לזוג מגפיים שכאלה. גם לי אין שום הסבר לפשרה של הרכישה המוזרה ההיא. לא היום ממרחק 20 שנה (כמעט), ומן הסתם גם לא היה לי אז. איזי ריידר זה לא אני. שנייה אחרי שיצאנו, הכל התפוצץ. ככה כותבים תמיד. אבל זה לא היה הכל, כמובן. אנחנו, למשל, לא התפוצצנו. גם לא אף אחד לידינו. אבל חלון הבנק ששכן אז מול החנות התנפץ כולו וכמוהו גם לא מעט חלונות בתוך המעבר המוליך אל תוך הקניון. רק במזל עמדנו, הלכנו ליתר דיוק, באותה שנייה, בחלק זעיר שבו לא היו חלונות ראווה. לפניו ואחריו הכל היה מלא זכוכיות מנופצות שנשרו כמו גשם אל רצפת השיש. מזל הוא כידוע עניין יחסי. לנו כאמור, לא קרה כלום. אם היינו מחליטים לחזור הביתה דרך הרחוב ולא דרך הסנטר עצמו, אולי לא הייתי מספר את הסיפור הזה, שזו כמובן הקלישאה הכי גדולה שאפשר לכתוב. אבל פיגועים, כך קוראים לפיצוצים אצלנו, הם גם כבר סוג של קלישאה, לצערנו.

שנים רבות אחר-כך נמנעתי מלהיכנס לסנטר. אחר-כך כבר נכנסתי, אבל לא דרך שער שבע. אחר-כך, שכחתי. או חשבתי. גם ענת שכחה. או חשבה ששכחה. לפני זמן מה היתה לי רבע שעה להעביר בדיזנגוף סנטר. כשמבקשים ממך לחזור עוד רבע שעה, בניגוד לזמן שבו אתה סתם משוטט בקניון או בכל מקום אחר, הרבה פעמים אתה מוצא את עצמך אובד עצות. כאילו שאם תחזור בעוד חצי שעה, או שעה, זה כבר יהיה מוכן. אבל אני, כשאומרים לי רבע שעה, נדמה לי שאני חייב לחזור אחרי רבע שעה. אז הלכתי לגרדן. המקום החדש של ניר צוק שמוכר עוף בגריל וצ'יפס. לא יודע מה פתאום. אפילו לא הייתי רעב. ישבתי מאחורי חלון הראווה הענק, באחד המקומות הכי עצובים ומדכאים שהייתי בהם מזה זמן רב, אפילו יחסית לדיזנגוף סנטר. אל תבינו אותי לא נכון. הסנטר הוא אחד המקומות שאני הכי אוהב בתל-אביב. בעיקר בגלל כיעורו ועצבונו היחסיים. בשביל ילד תל-אביבי מזדקן, הקניון העברי יישאר תמיד סוג של אטרקציה מטורפת ומוזרה, גם אם ברבות הימים יגדל לשנוא כל קניון אחר. המסדרונות הפנימיים שלא ברור מה מוכרים בהם בדיוק, חנויות הספרים והדיסקים, בתי-הקולנוע (רק אחד נשאר, אבל הוא עדיין הכי טוב) אפילו הבוטיקים שמה לי ולהם. אני עובר כאן שלוש פעמים בשבוע ועדיין מתרגש כל פעם מחדש כבר עשרות שנים. לא ברור ממה. ישבתי, אם כן, מאחורי החלון, מחכה לרבע עוף עם צ'יפס ובקבוק סטלה שהזמנתי ואז הבנתי איפה אני. חנות אחת מחנות הנעליים ז"ל. מאחורי חלון ראווה עצום. ופתאום הבנתי שאפשר. אפשר לנצח את הפחד. או לפחות לחשוב שאפשר. כשיצאתי, עברתי על יד האנדרטה לזכר חללי הפיגוע ההוא. צילמתי אותה. מישהו על אופניים שאל אותי מה קורה. הסתכלתי וראיתי שזה יגאל גרסיה-ווגה, מיושבי המנזר הנצחיים ומכר שלי כבר עשרות שנים. הוא הביט בי מופתע, כמו שאמור היה להיות. יש לי רעיון לטקסט. זה בטח יהיה מוזר. "אני בטוח", הוא אמר. יש דברים שאסור לצחוק עליהם, חשבתי. אבל לא הייתי בטוח שאני יודע למה. אני לא צוחק. פתאום הבנתי שאפשר. אפשר לנצח את הפחד. או לפחות לחשוב שאפשר. אני אוהב בירה סטלה. עכשיו אפילו יותר. .