קפטן ניר קיפניס מנתב את ספינת חייו בים סוער, ומספר על האי שהפך לבית השני שלו ושאליו תמיד יחזור…
ניר קיפניסמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
קפטן ניר קיפניס מנתב את ספינת חייו בים סוער, ומספר על האי שהפך לבית השני שלו ושאליו תמיד יחזור…
לעולם לא אשכח את פנלופי, אישה שפגשתי למשך כמה קיצים - בהתחלה כתייר-לשבוע ואחר-כך כתושב ארעי, ולמרות שלא ראיתיה זה קרוב ל-12 שנים, הרי שהיא תישאר חקוקה בזיכרונותיי לנצח...
פנלופי היטיבה לראות אדם שאחרי שבוע על האי מעדיף כנראה להיות בכל מקום אחר בעולם - זולת מלחזור לביתו... (צילומים: יח"צ) פנלופי היטיבה לראות אדם שאחרי שבוע על האי מעדיף להיות בכל מקום בעולם, זולת מלחזור לביתו (צילומים: יח"צ)
המקום שהיה בבעלותה, מסעדת "קלימרה" שעל החוף הגדול באי, היה כשמו: מקום נפלא לארוחות-בוקר מאוחרות שמתערבבות עם ארוחות צהריים קלות ורק לעיתים רחוקות - גם לאוזו של שקיעה. כמי שהגיע למקום בכל יום מימי שהותו על האי, הפכו היחסים בינינו ל"שלום-שלום", אבל הבשילו לכדי ידידות רק בביקור הרביעי או החמישי שלי כתייר.
הטרולי שלי כבר היה ארוז לצדי אחרי שבוע של שהייה שחלף, שוב, כל-כך מהר עד שהספקתי להתגעגע עוד לפני שהספקתי ליהנות. עוד מעט קט ונחצה את האי לצדו השני, אל הנמל, ממנו תישא אותנו מעבורת הלילה לפיראוס, בואכה שדה-התעופה, בואכה דברים רבים מדי שהשארתי בבית.
מאחר ששותפי לנסיעה ההיא היה קצת פחות מאורגן ממני, הרי שבעודו אורז את חפציו, המתנתי לו ב"קלימרה" שהיתה כבר יותר במצב-רוח של קליספרה: מלצרית אחת טאטאה את הרצפה, הטבח כבר הבריק את המטבח והכין רשימת קניות למחר ועוזריו היו עסוקים בזריקת השאריות. כדי שלא להטריח אותם יתר על המידה, הזמנתי בקבוק פלומארי קטן (200 מ"ל) לצד דלי קטן של קרח וקנקנן מים - והתחלתי ללגום. כנראה שהמחשבות גרמו לי לצרוך אותו מהר, כיוון שבתוך כמה דקות הזמנתי כבר את השני.
והשני אכן הגיע, אבל יחד אתו הונחה גם יד כבדה וחמה על כתפי: "אתה לא יכול לשתות אוזו בלי לאכול משהו", פסקה פנלופי והושיטה לי צלחת של פרוסות באגט עגלגלות עם טונה, עם פטה, עם סרדינים - ולצדן פלחי עגבנייה, מלפפון ירוק וזיתי קלמטה... כל מה שאפשר היה להוציא בקלות מהמטבח שכבר נסגר, העיקר שלא אשתה את הבקבוק השני של הפלומארי על בטן-ריקה.
פנלופי לא הרבתה לדבר. האנגלית שלה היתה טובה אמנם, אבל כבדה מאוד וניכר היה שהיא מעדיפה שלא לתרגל אותה, בעיקר בסוף יום של עבודה קשה, אבל מבעד למחסום השפה וההיכרות, היא היטיבה לראות אדם שאחרי שבוע על האי מעדיף כנראה להיות בכל מקום אחר בעולם - זולת מלחזור לביתו.
זו היתה הארוחה המנחמת ביותר שאכלתי בימי חיי. קינחתי אותה בעוד בקבוק אוזו ובספל קפה יווני גרוע להפליא, אבל חזק למדי. מאושש, גם אם מעט מטושטש, גררתי בכבדות את הטרולי שלי מהמסעדה אל הכביש, בדרך הביתה, הדרך לשום-מקום.
באביב של השנה הבאה חזרתי שוב לאי שלי - והפעם מתוך מטרה לגור בו לפחות עד סוף הקיץ, ואת "המשרד" שלי קבעתי ב"קלימרה", אבל על איך שהסתיים הקיץ ההוא - אספר בפעם הבאה שבה תצטרפו אלי לכוסית אוזו מהולה במעט מים וקרח...
