פייב אוקלוק: חיליק עושה את לונדון

חיליק גורפינקל נסע ללונדון עם הילד. במקום להוריד ביטרים, לאגרים ואיילים במיטב הפאבים של לונדון, זה התחיל ונגמר בתה...

"צריך להוציא את התיון אחרי שתי שניות, אחרת זה יוצא ממש-ממש חזק...", מזהיר אותי יוסף שנייה לפני שאני מוזג את המים הרותחים לכוס התה שאני מכין לדניאל, בני הצעיר בן ה-10 וחובב תה רציני ביותר. אנחנו יושבים במטבח הקטן של יוסף, בקנטיש טאון שבצפון לונדון. התיון הנ"ל מגיע מתוך חבילה קטנה המתהדרת בשם המחייב Yorkshire Tea ובלא פחות משלושה גרם תה לכל שקיק. בלי חוט כמובן. לא משחקים כאן בתה...

דמיינו חובב אוכל ושתייה שמבלה שלושה ימים בלונדון, חוזר לארץ ובוחר לכתוב על תה... (צילומים: חיליק גורפינקל) For hard water, מפרטת האריזה וממשיכה גם לסלוגן הבלתי מתפשר הבא: "let's have a proper brew". המילה האחרונה מזכירה לי משהו. ו-brew, ככל הידוע לי, היא לא רק חליטה אלא גם סלנג המתייחס למשקה אחר לגמרי. וגם המילה המתארת את ייצורו. לפני כמה חודשים, כשהתחלתי כותב את הטור המפוקפק הזה, ביקשו בעלי הבית של אתר סנהדרינק שאוציא כמה שיותר קיטור. אקטר. איילל. אתבכיין. ובכן, נדמה לי שהנסיעה האחרונה שלי ללונדון, זו שעליה אספר מיד, התאימה את עצמה היטב לדרישות המדור. אחרי הכל, נסו לדמיין חובב אוכל ושתייה שמבלה שלושה ימים בלונדון וכשהוא חוזר לארץ בוחר לכתוב על ... תה. ולא בגלל שהוא רוצה להצחיק, אלא מכיוון שהוא מבין שכוס התה ששתה במטבח הקטן של חברו הטוב ביותר, שהואיל בטובו לארח אותו, היתה הפסגה הקולינרית הבלתי מעורערת של הטיול הקצר הזה. הבטחתי לעצמי לאכול בסנט ג'והן, מסעדה הדוגלת בפילוסופיית בישול בשם from nose to tail ואני לא מתכוון לתרגם או להסביר. חשבתי שבצהריים אתחזר על לחמניית לובסטר ב-Burger & Lobster וכמובן שבין לבין אדגום כמה שיותר ביטרים ולאגרים (ואולי אפילו איילים) במיטב הפאבים של לונדון. נו, שוין. איך אמר הפרסי בפרסומת לפיצה מעדנות: "אז חשבת". הייתי צריך לדעת יותר טוב, כי הרי הנסיעה הזו, לא היתה רעיון שלי. תרשו לי באופן חד-פעמי לא לשתף אתכם בפרטים ורק לומר שנסעתי עם בני בן ה-10 שהרוויח את הנסיעה הזאת. ובגדול. ואני הרווחתי אותו. בענק. דניאל, יחד עם אחיו הבכור איתמר, הוא כבר שנים רבות אחד משני חבריי הטובים ביותר. כן, אני לא מתבלבל. שני בני הם החברים הכי טובים שלי. אני לא בטוח שהם אומרים את אותו הדבר עלי, אבל זה ממש לא משנה. וגם לא ממש איכפת לי. בעצם אני אפילו קצת מקווה שלא. אבות לא אמורים, או לפחות לא חייבים, להיתפס בעיני בניהם כחבריהם הטובים ביותר או כחברים בכלל. זו דרכו של עולם. ילדים צריכים לפרוש כנפיים ואבות צריכים לפנות את מסלול ההמראה, מקסימום לבדוק שאין עליו אבנים קטנות.

לא נסעתי בכדי לשקם את יחסיי עם דניאל. הם מצוינים גם ככה. נסעתי בכדי לשמח אותו. ועשיתי את זה בגדול. צעצועים ב-Hamleys, שוקולד ב-M&M, מלך האריות, הייד פארק, מוזיאון המדע, מוזיאון הטבע. אותו לא את עצמי. ולכן ויתרתי על סנט ג'והן כשהבנתי, באיחור גדול, שאין שום סיבה בעולם שילד ירצה באמת לאכול כליות ומוחות. ביום האחרון עוד ישבנו בתחנת הרכבת בדרך לשם כשהגיעה ההודעה ברמקול (באנגלית במבטא בלתי אפשרי כמובן) שלרגל יום א', הקו מושבת זמנית. אלוהי המסעדות שולחים לך מסר. דניאל באבירותו כי רבה, לא רק הסכים שנלך, אלא אף הזכיר לי (זה היה היום האחרון) שזה עכשיו או לעולם לא. לפחות בנסיעה הזו. אבל בין לבין, כלומר בין הנחיתה להמראה שהגיעה כמה ימים אחר כך, נזכרתי במה שאמר פעם ג'ון לנון על החיים. זה שהם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות. אתה יכול לנעוץ כמה סיכות וירטואליות שתרצה במפת העיר, אבל כשילד רעב, אוכלים במקום הכי קרוב. אחרת הרעב הולך לאיבוד. אבל מה שחשוב הרבה יותר, הוא לזכור שלא חשוב מה אתה חושב שאתה יודע עליו, הוא תמיד יפתיע אותך. ויתגלה כעוד יותר מקסים, חכם, טוב לב ורגיש. אם רק תיתן לו הזדמנות. ושוב, תרשו לי להתאפק באופן לא שגרתי ולא לפרט. אספר רק שכל יום, בדרך חזרה הביתה, הציע לי בנדיבות לעצור בבר השכונתי ולדגום (בזריזות) איזו בירה קטנה. יום אחד אפילו טעמנו יחד ביצה סקוטית (Scotch Egg) ליד הבירה והקולה. ביצה סקוטית, למי שאינו יודע, היא בעצם ביצה קשה (או חצי קשה, אם יש מזל), עטופה בציפוי פריך הכולל גם בשר נקניקייה ומטוגנת בשמן עמוק. הג'אנק פוד האולטימטיבי. לפחות כשאתה בפאב אנגלי. אז כן, הבירות היו נהדרות אבל שיאו הקולינרי של הטיול שייך כאמור לתה. חוץ מהתה הנ"ל, כיבד אותנו יוסף גם בגנמאייצ'ה - תה יפני ירוק עם אורז חום קלוי. זה אפילו יותר מוזר ממה שזה נשמע. מדובר בתה בתפזורת שאתה מניח בכוס בלי להשתמש באיזושהי כפית או כדור חליטה ממתכת או אפילו לא מסננת... התה שוקע במהרה לתחתית הספל. אבל קרוב לפסגתו צפים להם כל פצפוצי האורז. אין לי דרך אחרת לתאר את זה. מדובר באחד המשקאות הכי מוזרים שיצא לי לטעום. אני אפילו לא מצליח להחליט אם זה היה טעים או לא. תה ואורז יש בסין וביפן והם יכולים כנראה להתחבר באותה אריזה. דרך התה הזה ואחיו המותאם למים קשים, ובעיקר דרך מה שלא הספקתי, ובעצם לא ממש ניסיתי להספיק, למדתי שוב שיעור נהדר על החיים מבני הצעיר. שיעור באיפוק, ויתור, נתינה ואהבה. לא רק בגלל האוכל והתה. וסליחה שלא קיטרתי הפעם. לא היה לי על מה.